דוהרים לתוך קיר: ניתוח חצאי גמר פלייאוף המערב

מאזן בעונה הסדירה: 1:2 ללייקרס

המאמנים בפלייאוף: פיל ג'קסון 100:229 (11 אליפויות), ריק קרלייל 43:41

איך הלייקרס ינצחו: חודש קטסטרופלי של האלופה הגיע סופסוף לסיומו בשני נצחונות חד משמעיים מול ניו אורלינס, כך שהלייקרס נכנסים אל הסדרה מול דאלאס במומנטום חיובי ובכושר טוב של כל שחקני המפתח - בראשם קובי ואנדרו ביינום, שנותן עד כה פלייאוף ענק. אם לשפוט על פי העונה הסדירה, הרי ששני אלו צפויים לשמש בתור שחקני המפתח גם בסדרה הנוכחית. את שלושת המפגשים מול דאלאס וטייסון צ'נדלר סיים ביינום עם ממוצע של 17 נקודות ו-12 ריבאונדים, והוכיח שהסנטר של דאלאס פשוט לא מסוגל להתמודד מול הכח האדיר שלו, בטח לא כשפאו גאסול משחק כדורסל במקום הבדמינגטון משני המשחקים הראשונים של הפלייאוף.

מבחינה הגנתית מהווה דאלאס מאצ' אפ נוח למדי עבור הלייקרס שיכולים להחביא את פישר בהגנה מול ג'ייסון קיד, ולהשתמש באודום וארטסט הפיזיים על מנת להתיש את נוביצקי. אולם היתרון המשמעותי ביותר של הלייקרס הוא דווקא מחוץ למגרש, ויותר בחדר ההלבשה/ספת הפסיכולוג. הקבוצה מאל. איי. מונהגת בידי פסיכולוג הכדורסל הטוב ביותר בליגה ונראית כמעט חסינה לחלוטין ברמה המנטלית. כשעומדת מולה הקבוצה השברירית ביותר מאז הומצא הכדורסל, אתם יכולים להיות בטוחים שדאלאס תמצא את הדרך להיכנס לפאניקה גם אם תצליח לגנוב את אחד מהשני המשחקים הראשונים. אה, וקובי בריאנט כבר אמרתי?

איך דאלאס תנצח: מאז אותו גמר ארור ב-2006 שומרת דאלאס על שני כללי ברזל – האחד: לסיים בקביעות בצמרת הגבוהה של המערב; השני: לשמור על מרחק בטחון מהגמר המאיים על ידי כשלון באחד משני הסיבובים הראשונים של הפלייאוף, עם עדיפות ברורה לראשון שביניהם. ולמה אני פותח דווקא בזה? משום שדווקא השנה ישנו הרושם שיש חדש בטקסס. בניגוד להד התקשורתי משנים עברו מגיעה דאלאס בתור אנדרדוג ומתנהלת בשקט מופתי, שקט שלא הופר גם כשמרבית הפרשנים חזו לה הדחה ביתית מול פורטלנד.

חמושה בסגל אפרורי מתמיד הפכה דאלאס של העונה הנוכחית מקבוצה נוצצת וחסרת כיוון, לקבוצת הגנה אנרגטית שלא מתביישת למלא את החמישייה שלה בנגרים שיודעים בעיקר להרביץ ולשמור. נוכחותו של מריון בסמול היא חיפוי מצוין לרכות היחסית של נוביצקי, ויחד עם טייסון צ'נדלר והגיבוי של ברנדון היווד נראה שלדאלאס יש פתרון יחסי לתאומי המגדל של האלופה, שיתקשו לשלוט בריבאונד כהרגלם. בצד ההתקפי צפוי נוביצקי לנצל עד תום את המאץ' מול גאסול ולהמשיך את כושר הקליעה הפנומנלי בו הוא מצוי העונה ולחייב את פיל ג'קסון להשתמש יותר בלמאר אודום – מה שיעשה חיים קלים בהרבה לעמיתיו הגבוהים של הגרמני ובעיקר לצ'נדלר שמעוניין להוכיח דבר או שניים לאנדרו ביינום (ועל הדרך להרוויח חוזה יפה לעונה הבאה). העובדה שמול הלייקרס אף אחד לא מצפה מדאלאס לעבור סיבוב עשויה להוריד את מפלס הלחץ לאפס ולהסיר סוף כל סוף את אבן הריחיים הקבועה שמוטלת על כתפיהם של נוביצקי ושות', ומי יודע, אולי אפילו לבקר שוב בגמר המערב.

למה זו ה-סדרה: חולשתה היחסית של האלופה הרימה לא מעט גבות, ומפנה לכיוונה זרקור גדול כבר בשלב שבו כולם ציפו לראות אותה מטיילת בניחותא בפארק דאלאס (בהנחה שיש פארק בדאלאס). מולם מתייצבת הקבוצה שאף אחד לא מצפה ממנה לכלום, אבל כמעט כל אוהד כדורסל מחזיק לה אצבעות בסתר ליבו. מבין ארבע סדרות רבע הגמר זו הסדרה שמציעה לנו את קרב האינדבדואלים האיכותי ביותר, בין השחקן הטוב בליגה לבין הסופרסטאר הכי אנדרייטד בליגה, ואם וכאשר המשחקים יגיעו צמודים אל דקות ההכרעה, ניתן וצריך לצפות לשוט-אאוט ברמה שטרם נראתה בפלייאוף הנוכחי.

ולתחזית: למוד כשלונות העבר, המדור כבר יודע שאסור בתכלית האיסור להמר על דאלאס בפוסט סיזן. היתרון האיכותי של הלייקרס יצוץ כבר מהרגע הראשון, שעה שדאלאס תלמד שצ'נדלר ודשון סטיבנסון לא הולכים לנצח עבורה את חצי גמר המערב. משאלות לב בצד, הלייקרס ינצחו את השניים הראשונים, יגנבו אחד בחוץ, וגם ממוצע של 30 נקודות למשחק מצידו של נוביצקי לא ימנע מאלפי טוקבקיסטים מצווחים להשוות אותו לשמעון פרס בעוד שבוע וחצי מהיום. 1:4 ללייקרס, אבל במשחקים צמודים.

מאזן בעונה הסדירה: 1:3 לממפיס

המאמנים בפלייאוף: סקוט ברוקס 5:6, ליונל הולינס 2:4

איך אוקלהומה תנצח: על אף הכישלון במפגשי העונה הסדירה מול הגריזליס, ניתן לומר שלפחות בצד ההתקפי אוקלהומה עשתה את כל מה שהתבקש ממנה. שני הכוכבים הגדולים – דוראנט ו-ווסטברוק, נהנו מאד מאיזור הצבע הלא מאד מאיים של ממפיס וסיימו את הסדרות העונתיות עם ממוצע משותף של 55 נקודות למשחק, ולפחות לפי היכולת של השניים הנ"ל בפלייאוף עד כה לא נראה שיש סיבה שהמגמה הזו לא תימשך. בצד ההגנתי של המשחק צפויה אוקלהומה לשלוף שפן, או יותר נכון ג'מוס, שממפיס טרם נתקלה בו בארבעת המפגשים, והכוונה היא כמובן לקנדריק פרקינס והנוכחות האימתנית שלו באיזור הצבע. יחד עם איבקה מרכיב פרקינס קו הגנה מאסיבי שמבטיח שחגיגת הריבאונד של ממפיס מול הספרס לא תשוב עוד, מארק גאסול יידחק הרחק אל מחוץ לרחבה, בזמן שהמאץ' אפ בין החוסם הטוב בליגה (איבקה) לנחסם הטוב בליגה (רנדולף) מהווה פוטנציאל לשיא עולמי לבלוקים בסדרת פלייאוף.

בהיעדר איום ממשי מבחוץ לא תזדקק אוקלהומה לשירותיו הנאמנים של ספולושה, ובמקומו של הסטופר השוויצרי אנו עתידים לראות הרבה מאד דקות של ג'יימס הארדן לצדם של דוראנט, ווסטברוק ואיבקה באחד ההרכבים היותר אתלטיים שנראו בליגה כבר הרבה מאד זמן, ובהתחשב בעובדה שאת המאץ' מול סן אנטוניו הכריעו ממפיס בעיקר בזכות היתרון האתלטי, נראה שהולינס ושות' יצטרכו לעבוד הרבה זמן על לוח השרטוטים לפני שהם מתייצבים למשחק ביום ראשון בלילה.

איך ממפיס תנצח: במילה אחת – אנרגיה. מי שצפה בסדרה מול הספרס יודע שאין צורך להוסיף עוד מילה. ממפיס היא אולי לא קבוצת ההתקפה הכי מוכשרת בעולם (לפחות עד שרודי גיי יחזור), אבל על מה שאין לה ביכולת אישיות או וירטואוזיות היא מפצה במלחמה בלתי פוסקת על כל פוזשן, הסתערות על כל כדור אבוד, ומכות רצח לכל שחקן שמעז להוריד כדור לרצפה. תשומת הלב התקשורתית אמנם מרוכזת בזאק רנדולף, אבל מי שאחראי לכך שהגריזליס הפכו לקבוצה מהסוג הזה הוא דווקא טוני אלן, שפתאום בגיל 29 הפך מבולדוג למשימות מיוחדות למנהיג שמכניס את כל הקבוצה לאקסטזה. בסיבוב הראשון חיסל אלן לבדו את מאנו ג'ינובילי, ויהיה מעניין מאד לראות האם מתכנן הולינס להציב את הסטופר שלו על דוראנט או שמא להפקיד אותו דווקא על ווסטברוק על מנת לנסות ולייצר איבודים בסיטונות אצל הרכז של הת'אנדר.

בנוסף לאלן ישנו כמובן שיין באטיה, משחקני ההגנה היותר טובים בליגה, שיוכל להצר את צעדיו של דוראנט ולרסן ולו במעט את הסקורר המוביל של הליגה. בצד ההתקפי של המפה זו הולכת להיות קודם כל הסדרה של זק רנדולף שנמצא בכושר פנומנלי. איבקה יוכל אמנם להשפיל מדי פעם את זי-בו עם איזה גג מהדהד, אבל חשוב לזכור שהקונגולזי הוא בסה"כ שחקן הגנה מאד לא משופשף שצפוי לאכול הרבה מאד חצץ מול הפורוורד המנוסה, וללמוד על בשרו ש-6 עבירות זה לא ממש הרבה. בשורה התחתונה – אם זה עבד כל העונה, אין סיבה שזה לא יעבוד שוב.

למה זו ה-סדרה: למי שנמאס לו לשמוע את אותם השמות ולראות את אותן הקבוצות מתמודדות על האליפות שנה אחרי שנה, הרי שזו הסדרה בשבילכם. הסינדרלה דאשתקד שילמה את שכר הלימוד ומגיעה לפגוש את היורשת שלה, בדו קרב שמכיל כמעט אך ורק צעירים חסרי ניסיון ושחקנים שמעולם לא דמיינו שיגררו קבוצה לניצחונות בחודש מאי (כן רנדולף, אני מדבר אליך). חמושות בבוגרי אליפות הסלטיקס 2008 (פרקינס ואלן) ינסו שתי הקבוצות האלו להגיע לראשונה אל ארבע הגדולות של הליגה. האם הכישרון האינסופי של ווסטברוק ודוראנט יוכל לגבור על קשיחותם של אלן וקונלי? מי משני צמדי הגבוהים האימתניים יצא כשידו על העליונה? כל התשובות החל מהלילה.

ולתחזית: עם כל הכבוד לעונה הסדירה, לאוקלהומה יש תשובה לכל שאלה שממפיס יודעת לשאול. אוקלהומה האתלטית היא האנטיתזה המוחלטת לרכות והאיטיות של הספרס, ומה שעבד מול ג'ינובילי לא יעבוד מול דוראנט (טוב, שום דבר לא באמת עובד מול דוראנט). הגריזליס מצדם צפויים להציג בעיקר את רנדולף שיישאר בלתי עציר גם בסדרה הזו, ואת טוני אלן שינסה (ויצליח) להוציא לקלעי הת'אנדר את החשק לחיות. לא בטוח שנראה כאן כדורסל טוב במיוחד, אבל זאת הולכת להיות מלחמה ענקית, שבסופה הכישרון והביתיות ינצחו. 3:4 לאוקלהומה.