פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מלחמה על מסע בן ארבע שנים: הבלוג של אורי שלף

        למרות ה-SMS הלילי מאוסברי, שרצה רק לחזור ולזרוק, הבלוג של אורי שלף מתכונן למלחמת הקיום של הפועל ת"א במגידו

        מאיפה מתחילים לכתוב אחרי לילה שכזה, אלוהים יודע. המחשבות זורמות כמו הירדן ההררי בימים אלו, הדיכאון והאופטימיות מופיעים ונעלמים אחד אחרי השני, ורק הודעת טקסט באחת אחר חצות מזכירה לי שכל מה שאני אחשוב או ארגיש בכלל לא משנה. זה היה בריאן אוסברי, הוא רצה לדעת מתי יש אולם פנוי בכדי ללכת לזרוק.

        דהירה של ארבע שנים יכולה להיעצר במשחק אחד, שבוע הבא בקיבוץ משמר העמק. ארבע שנים אני כותב, נזכר, מפנטז ומפרגן לכדורסל הקיבוצי, זה שהיה וזה שנמצא, והיום החבר'ה ממשמר העמק, הם בכלל מתל אביב, נתנו לנו בראש. בשבוע הבא משחק של להיות או לחדול.

        זה היה יכול להיות עוד סיפור עם נופך נוסטלגי על קיבוץ שפעם היה בצמרת הכדורסל הישראלי והיום משמש כחממה לשחקני העתיד של הכדורסל הישראלי (או יותר נכון של מכבי תל אביב), על אולם ישן וצר מידות שכבר ראה הרבה כדורסל בחייו ושיהיה מלא בקומץ קיבוצניקים מסורים. איך שאני אוהב את הסיפורים האלו, את האולמות האלו ואת הקיבוצים האלו. נודה על האמת, משחק במשמר העמק הוא הדבר הכי מרגש שיש בכדורסל הישראלי מאז שלקחו לנו את הגליל והעבירו אותו לגלבוע.

        זה היה יכול להיות סיפור עם נופך נוסטלגי, אבל אחרי ההפסד אמש (רביעי) זה הפך להיות סרט מלחמה. עם כל הרגש, האהבה והנוסטלגיה, זה משחק שאסור להפסיד, ולכן אם נגזים רק לרגע, נוכל לכנות את אותה מלחמה שהזכרנו לעיל - אם כל המלחמות, ארמגדון, שהוא שיבוש נוצרי לצמד המילים הר מגידו, בו, על פי כל הסקרים המובילים, צפויה להתקיים אם כל המלחמות, מלחמת גוג ומגוג על פי היהדות ומלחמת יום הדין, ארמגדון, על פי הנצרות.

        שם במגידו תיערך המלחמה הפרטית שלנו, על זכותנו להמשיך עם החלום אותו התחלנו לפני ארבע שנים. עכשיו שאני חושב על זה בשנית אני לא בטוח שהגזמתי: הפסד בשבוע הבא שולח אותנו לנפוש בים. אז איזו סיבה יותר טובה מזו אפשר למצוא בכדי לצאת למלחמה ועוד אחת שאסור להפסיד בה? אפשר לשבת ולנסות לחשוב איך הפסדנו ולמה, לנתח מהלכים, לקרוא שוב את דף הסטטיסטיקה, לבכות על העובדה שמתן נאור נפצע ולקוות שגל איתן יחלים. ואפשר להסתכל על אדריאן יוטר, שעלה לשחק כמו אריה פצוע, עם יד אחת בלבד ולהבין, שהמלחמה כבר בעצם החלה, השאלה היא מתי ואיך היא תיגמר.