כמו שכבר ציינתי בעבר, היחס שלי לאמריקה מאוד אמביוולנטי. זאת אומה מאוד גדולה עם יכולות מדהימות, אבל נראה שהם גם מתנוונים במהירות. יש במסלול הריצה הקבוע שלי בית מאוד מאוד יפה, מוקף מדשאות ופרחים, כזה שאתה מסתכל עליו ואומר בבית כזה הייתי רוצה לגור. ואז אתה מתקרב ורואה את השלט הלא ממש גדול שעליו כתוב שמדובר בבית אבות, ולא סתם אלא כזה שמיועד לחולי אלצהיימר ודמנציה. לא בדיוק הבית שבו היית רוצה לגור, לא משנה כמה הוא יפה.
במידה מסוימת, ארה"ב נראית לי כזאת. משהו שמרחוק נראה מרשים ומדהים אבל כשאתה מתקרב אתה מגלה שהוא לא בדיוק מה שדמיינת. יש לי הרבה דוגמאות לתופעות מהסוג הזה. זוכרים, כשהיינו יותר קטנים, שאנשים שחזרו מארה"ב דיברו על הטלוויזיה שלהם, שיש להם "מאות ערוצים"? אז זה נכון, יש להם מאות ערוצים אבל אז אתה מעביר ביניהם ומגלה שחצי מהם מנסים למכור לך משהו (ולא בפרסומות, אלא סטייל ערוץ הקניות), ועוד שליש זה שידורים ממשלתיים או שידורי כנסיה שגורמים ל-METV להיראות כמו ערוץ טוב. (באמת, יש פה ערוץ שמשדר "בית קטן בערבה" כל ערב אחרי הדרשה של הכומר. מה שכן, את ג'וזף פרינס לא ראיתי פה). אותו דבר לגבי הרדיו אחרי חיפוש קצר מצאנו תחנת רדיו שמשדרת מוזיקה שמתאימה לנו אבל אחרי יומיים אתה מגלה שבעצם הם משדרים את אותם שלושה-ארבעה שירים כל שעה כשבינהם הם מכניסים מוזיקה טיפה פחות חדגונית. וזה נכון לגבי מרבית תחנות הרדיו.
אני חושב שהדוגמא הכי טובה למה שאמריקה נהייתה היום זאת פרסומת שמשודרת פה בטלוויזיה רואים שתי בחורות מדברות, הראשונה אומרת במבטא צרפתי "אני דוברת ארבע שפות", השניה עונה לה "אני השגתי את השמלה הזאת בחנות הזאת והזאת במחיר מבצע", כאילו היכולת להשיג שמלה בהנחה היא שוות ערך, או אפילו עולה, על היכולת לרכוש ידע. כי באיזשהו שלב, האמריקאים אומה שהתרומה שלה להגדלה של הידע האנושי היא עצומה עברו להיות כאלו שמה שבאמת מעניין אותם זה לקנות יותר דברים, ויותר בזול. תרבות הצריכה שיש לה הרבה ערך בתור שימור של ארה"ב כאומה מובילה בעולם (אם האמריקאים קונים הכי הרבה, כולם ייצטרכו למכור להם, בצורה די פשטנית) הפכה להיות העיקר ואין מסביבה הרבה יותר.
ועדיין, למרות הניוון המדובר, יש משהו בארה"ב שגורם לך לקנא בהם. ביום שבת האחרון יצאנו לפארק שליד המגורים שלנו, איזור מגרשי בייסבול, כדורגל וטניס עצום, שכבר תיארתי בעבר, וראינו משהו כמו עשר קבוצות סופטבול בנות בכל הגילאים משחקות אחת נגד השניה. עזבו את זה שבארץ בנות עשרה לא יעזבו את הפלאפון שלהן לשום פעילות גופנית, מה שמדהים היה לראות אותן מתאמנות לקראת המשחק. מעשר בבוקר שהן הגיעו לפארק ועד שתיים עשרה בצהריים כשהמשחקים התחילו, הן כולן עמדו בסדר מופתי וזרקו, תפסו וחבטו בלי לעצור לנוח, בלי להתלונן, כשכל אחת יודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות. אני די משוכנע ששחקני כדורגל בליגת העל שלנו לא מתאמנים בכזאת רצינות. כי בארה"ב, גם אם היא אומה בדעיכה, היא עדיין כזאת שמתורגלת לעשות כל דבר בצורה הכי טובה שהיא יכולה וגם זאת גדולה, שהלוואי והיינו יכולים ללמוד ממנה.
עוד בוואלה!
עוד תכונה שאני מעריץ ושונא אצל האמריקאים היא היכולת שלהם להמנע מביקורת. אני צופה כמעט כל ערב בשידורים של סיאטל מארינרס מה לעשות, זאת קבוצת הבייסבול הכי קרובה לפה, ולמרות שאתה רואה איך המאמן שלהם, אריק וודג' הידוע לשמצה עושה טעויות קרדינליות בניהול קבוצה, כאלו שכל אוהד בייסבול מתחיל מבין שהן שטויות, עדיין לא תשמע את השדר או הפרשן מבקרים אותו אפילו במעט. להיפך, הם מסוגלים לבוא כל ערב, אפילו אחרי שבעה הפסדים רצופים כשבאחרון שבהם הקבוצה ספגה 12 ראנס, כאילו זה יום חדש לגמרי ואין ממש סיבה להתרגש. כי ככה זה פה, למעט במקומות לחוצים במיוחד (ראה ערך ניו יורק), הפסדים הם פשוט חלק מהענין וברגע שיש מאמן, הוא הסמכות המקצועית הבלתי מעורערת. זה טוב, כי זה נותן לקבוצה בסיס איתן גם אם היא נכשלת (בניגוד לארץ, שם כל הפסד הוא בסיס לפיטורי מאמן) וזה כמובן גם רע, כי בלי ביקורת לא יבוא שיפור.
אם כבר דיברנו על מאמנים, אז בדרך כלל, אני נוטה להמעיט בחשיבות המאמן בספורט קבוצתי, בטח ובטח בבייסבול ספורט שבו כל שחקן עומד בפני עצמו והמאמן שלו לא ממש יכול להגיד לו איך לחבוט או להגיש. אבל גם בבייסבול יש בכל זאת חשיבות מסוימת למאמן, במיוחד בצד השלילי של העניין. מאמן בייסבול טוב הוא לאו דווקא כזה שיודע איך ללמד את המגישים שלו לזרוק את הכדור או אפילו כזה שיעשה חילוף בזמן המתאים (בתשעים אחוז מהמקרים, היינו מקבלים החלטה דומה לשלו) אלא כזה שהשחקנים יירצו לשחק בשבילו.
הדוגמא הכי טובה בשוק כרגע היא קליבלנד, שם האינדיאנס מכים את התחזיות המוקדמות ומוליכים את בית ה-AL מרכז. נכון, עוד מוקדם לעונה, וכנראה שאת הבית הם לא יקחו, אבל לדעתי זה לא מקרה שהם נראים כל כך טוב. העזיבה של וודג', מאמן שפשוט עצבן את השחקנים שלו, והגעה של מאמן חדש עם אופי נתנה למועדון הזה מספיק מוטיבציה כדי להתגבר על החוסר בכשרון שלו. דוגמא נוספת, לדעתי, היא הקאבס שאולי נמצאים רק על מאזן חצוי (כמו כל הבית הזה, כרגע) אבל אתה רואה פתאום את קרלוס זמבראנו בחור לא רגוע, בלשון המעטה, נותן הופעות וינטאג', כמו שהוא לא נתן זה שנים, ולדעתי חלק גדול מזה היא העזיבה של לו פינלה, שפשוט הכניס המון רעש למועדון.
עוד כמה דברים מהשבוע האחרון:
- מתוך 11 הניצחונות של האיינג'לס עד היום, שמונה שייכים לדני הארן או ג'רד וויבר. זה לא יהיה מוגזם להגיד שבאנהיים יש כרגע את צמד האסים מספר אחד בבייסבול היום, אבל אם האיינג'לס רוצים להגיע יותר רחוק משנה שעברה, הם חייבים לקבל תרומה גם משאר המגישים שלהם.
- יש קבוצות שלא משנה מה הן יעשו, תמיד יישארו חבויות מעיני הציבור. קבוצה כזאת היא אוקלנד. האייז מחזיקים את אחת הרוטציות הטובות בליגה שנה שעברה לפותחים שלהם היה את ה-ERA הכי נמוך בליגה, ועדיין אף אחד לא ממש נותן להם כבוד. אם טרבור קייהיל היה משחק בבוסטון, הוא היה נחשב לאחד הפיצ'רים הטובים בליגה ולא נבחר בסיבוב השישי-שביעי בדראפט הפנטזי, כמו שהיה אצלי. את מה שברט אנדרסון עשה ביום שלישי לרד סוקס, קבוצה שבדיוק התחילה למצוא את הגרוב ההתקפי שלה, ייזכרו עוד הרבה זמן (שמונה אינינגים, שלושה היטס, אף ראן) וגם ג'יו גונזלס, דאלאס בריידן (שכרגע הלך לרשימת הפצועים) וברנדון מקארתי לא קוטלים קנים, כולם עם ERA נמוך מ-3.
-עד כמה ג'ו מאוור חשוב לקבוצה שלו אפשר לראות מהמאזן הנוראי שלה (שישה ניצחונות ב17 משחקים). זה לא רק ההתקפה שחלשה, זה גם הפיצ'רים פבאנו וליריאנו, למשל שלא מצליחים להגיש כמו שצריך בהעדרו. באיזה שהוא שלב ייצטרכו הטווניס לחשוב מה יותר חשוב להם, שמאוור יישאר מאחורי הצלחת, גם במחיר של פציעות, או שיוכל לעלות לחבוט בצורה קצת יותר סדירה, אפילו אם זה בא על חשבון הפיצ'ינג שלהם.
- גם לרד סוקס, עם אחוזי החבטה המצחיקים (או עצובים, תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה) של ג'ייסון וריטק יש החלטה דומה מאוד לקבל.
- ואם בקצ'רים עסקינן, מה תגידו על ראסל מרטין, אותו קנו היאנקיז בקושי בשביל גיבוי והפך לאחד החובטים המצטיינים שלהם? בכלל, נראה שיש ליאנקיז הצלחה לא רעה בתחום, כשאריק צ'אבז ואנדרו ג'ונס - שחקנים שנחשב ללא יותר מגופה נותנים להם מספרים יפים מאוד מהספסל, במיוחד על רקע הפציעה של איירוד.
- הקאבס פתחו את העונה עם מאזנים של 1:1, 2:2, 3:3, 4:4, 5:5, 6:6, 7:7 ו-8:8. איך אפשר לא לאהוב בייסבול?
עוד בוואלה!
