לא גרנט, שפיגל או דוביד. אבל מתקרב לשם

בסופו של דבר, ההנאה ממכבי נתניה במחזור הנעילה חתמה עונה שנכתבה קודם כל על ידי קבוצות מהסוג שלה: קרית שמונה, עכו, בני יהודה, הפועל חיפה, הן המנצחות הלא רשמיות בעונה שתיזכר קודם כל בזכות 100 מיליון שקל ששפך מיטש גולדהאר כדי לנצח במקומן. הקרב המרשים שהן ניהלו על הכרטיס לפלייאוף העליון היה רק סיום הולם למסלול מאוד בריא של חשיבה וגישה מתקדמת. חבל רק שלכל זה התלוותה ירידה באיכות של שתי המוליכות, כי היא זו שקובעת הטון שמסכם את 30 המחזורים הראשונים: הפועל תל אביב, למרות ליגת האלופות, היא קבוצה פחות מלהיבה. מכבי חיפה, למרות היתרון בצמרת פעם שנייה ברציפות, רחוקה מהקבוצה ששברה שיאים בעונה שעברה לפני שאבי לוזון לקח ממנה חצי שלל.

חמור מכך, שתי המוליכות לא אחראיות הפעם לגורלן. בניגוד לעונה שעברה, בה קבוצה אחת דרסה הכל בדרך לקחת את מה שחשבה שמגיע לה, מכבי חיפה והפועל תל אביב יתפללו לשחק כמה שפחות מול הקבוצות שהכי רוצות כרטיס לאירופה, שיש להן עדיין על מה לשחק, ועדיף לא במחזור האחרון. הפערים בינן לאלו שמתחתן בכלל לא משמעותיים. ככה זה כשכולם מרגישים שהם יכולים להיות לירוי צעירי.

המסר של כל זה הוא קצת יותר גדול מהאכזבה הקטנה מעונה שבה ציפינו להמשך ישיר לסיום המטורף של העונה שעברה: המסר הוא המאמנים. למרות שיאי השפל בחסות אזגי ועזורי, נעים וסיני, בן זקן וגרגורי, מחפוד, שאקי, עובדיה, ואולי במקביל אליהם, שדרת המאמנים שאמורים להוביל את הליגה בשנים הבאות גדלה בעוד שנה. היא התייצבה, התבגרה, התנסתה, השתפרה. פעם כמות המאמנים המצליחים בעונה אחת היתה סרח עודף לנוכח הסירחון הכללי. העונה הכמות הזו מחזירה מלחמה ואולי מעמידה את כל הנמנים והאיונירים בדעת מיעוט.

ראובן עטר כבר בשל, רן בן שמעון נראה מוכן, אלישע לוי רשמית קפץ כיתה, אלי גוטמן ורוני לוי, וגם אלי כהן וניצן שירזי, שהוכיח העונה שהוא לא רק פרשן. כשמוסיפים לרשימה הזו את דרור קשטן מקבלים מצבת מאמנים חזקה שיכולה להוביל את הליגה הזו לעבר עתיד פחות מאכזב. קצת כמו פעם, בימים בהם כרישים וקוסמים משלו בליגה על הקווים. ליגת ה-16 נתנה לדור הנוכחי את האוויר לגדול. נכון שעכשיו הרבה יותר באופנה לכעוס על אבי לוזון. אבל אסור לשכוח גם שהליגה הזו שהמציא, שטרפה פעם מאמנים ולא נתנה להם לצמוח, פיתחה אזורים חדשים שבהם אפשר עדיין להצליח. האזורים בהם הדור החדש של המאמנים הצליח לעשות עוד צעד חשוב קדימה. במצבנו, זה לא מעט.

בסופו של דבר, הצדק נעשה. להפועל באר שבע לא הייתה עונה כזו רעה כדי לסיים בפלייאוף התחתון, בטח לא יותר מזו של בית"ר ירושלים. בסופו של דבר, לשחקני בית"ר ירושלים לא מגיע להתרווח בחוף הים של הפלייאוף המרכזי. אם התחת שלהם מתחיל לזוז רק כשבאמת צריך ורוב העונה הם משחקים בצורה נפסדת, מוטב שימשיכו להזיע עוד מספר שבועות. והכי חשוב: שגם הפועל פתח תקווה שם, לצד פרוספר אזגי, הרחק הרחק ממכבי נתניה וראובן עטר.

אל תקנו את הנהי של בית"ר על כך שבפלייאוף המרכזי הם יכלו לבנות את העונה הבאה כבר מעכשיו. זו לא באמת תכנית, זו סתם גחמה של עצלנים, לא של ספורטאים שבאמת רוצים לתקן את הרושם שהם הותירו העונה. בית"ר לא אמורה לרדת ליגה. מי שצריכה לדאוג זו אשדוד. בית"ר רוצה לנוח. כל העונה היא רוצה לנוח. יותר משחקנים טובים, בקבוצה הזו חסרה רוח. רוח של ספורטאים. חינוך. ערכים. הדברים הקטנים האלה שיכלו להפוך את העונה הזו למשהו הרבה יותר טוב והרבה פחות נפוח, ובהם בית"ר צריכה להתעסק היום.

מי שרוצה באמת להפיק לקחים לעונה הבאה כבר עכשיו, צריך לחנך את המערכת שלו לשתוק ברגעים כאלה. מספיק לשמוע את השחקנים של בית"ר מתלוננים, בעילום שם כמובן, על הנרפות של מכבי תל אביב במשחק מול הפועל באר שבע, כדי להבין את חוסר המודעות העצמית. מילא שאתם אמורים להבין את מצוקתם של שחקני מכבי תל אביב יותר מכל אחד, אחרי שבחצי הראשון של העונה נראיתם לא פחות חסרי אונים. מה, כבר שכחתם איך העברתם את צלחת האליפות ממכבי חיפה להפועל תל אביב במגרש הביתי שלכם?

הבעיה היא לא רק הרצון של כולם לשכוח מהכל ולא להתמודד לעומק עם הבעיות. בית"ר היתה כל כך לחוצה להגיע לפלייאוף המרכזי גם בגלל שהיא רצתה לסמן וי על השלב הראשון בתכנית היציאה של המועדון מהמשבר. זה לא עובד ככה. זה עדיין לא מספיק כדי לסמן וי. נכון, רוני לוי ייצב את הקבוצה דרך ההגנה, אבל לפני שמדברים על יציאה לדרך חדשה, בית"ר לא תוכל להתחמק מהמבחן שבו נכשלה כל העונה: מבחן הגישה שלה במשחקים מול קבוצות התחתית, ולעכל כבר שאין קבוצה בליגה שלא מסתכלת יותר לבית"ר בגובה העיניים. לפני שצועדים קדימה, צריך לנחות קודם על קרקע המציאות.

שזה מה שנהיה מדלה ימפולסקי. הוא נראה כמו שחקן שלמד הכל בשנה אחת, חוץ מלרוץ מהר.

יובל נעים חושב אולי שהוא בונה את דרכו כמאמן בצורה שבה הוא שובר את הכלים כאשר מנהלים מנסים להתערב לו. בפועל, הוא כורת את הענף עליו הוא בקושי יושב. כי יותר משהוא חיזק את תדמית המאמן העצמאי שלו, הוא קיבע את תדמית הפרובלמט הלא צפוי שבו. וחבל. באמת חבל. ליובל נעים יש סיכוי להפוך להיות אחלה מאמן. למרות שהוא עושה זאת בצורה לא נאה לעין, את היכולת שלו לחדור ללב של השחקנים, לשיטה של הקבוצה ולדרך של המועדון, אי אפשר לקחת ממנו. מאמן לא נמדד על הסגנון האסטטי שלו, אלא על מה שהסגנון שלו מוליד בסוף. ויובל נעים הצליח העונה שוב להדביק חבורה של שחקנים בגישה שלו. רק שנעים לא יודע מתי לעצור. היום שבו אף הנהלה לא תרצה להתעסק איתו ותהפוך אותו למוקצה סטייל אורי מלמיליאן שמאוהב גם הוא בתדמיתו, קרוב יותר ממה שהוא חושב. אם הוא יסתכל מסביב, נעים יגלה שאין לו מה להלין: לא אלישע לוי וגם לא אלי גוטמן לא יודעים איפה יאמנו בעונה הבאה. ביום שהוא יעשה חלק ממה שהם השיגו, אולי לדרישות המוגזמות שלו יהיו הצדקה.

האמת שהדברים האלה כבר נכתבו כאן: את היורש המשודרג לחוסר היציבות שנקרא לירן שטראובר, מכבי תל אביב תמצא כנראה מעבר לים. פשוט כאשר מסכמים עונה רגילה, ומגלים ירידה קלה או סתם קיפאון בהתפתחות של השוער הישראלי, זה רק הופך זועק יותר. למעט ניר דוידוביץ' קשישא, השוער הישראלי שהכי בלט מקבוצות הפלייאוף העליון הוא גיא חיימוב, שספג הכי הרבה שערים משש הראשונות. חיימוב שוער נחמד, אבל להמר עליו כשוער ראשון של מכבי תל אביב לא פחות מסוכן מלהמר על דודו גורש. מכבי תל אביב טעתה בעבר כאשר היא סברה שלא ראוי לבזבז זר אחד מתוך חמישה על שוער. מי כמו מכבי תל אביב צריכה רק לזכור שלפשרות יש מחיר, וקרית שמונה מגיעה במחזור הבא לגבות עוד חלק ממנו ולטפס כנראה, אם רעננה לא תתיש אותה בגביע, למקום השלישי שהרבה יותר הולם אותה.