ההגדה והאגדה

ההגדה והאגדה: מכבי תל אביב בגמר 1987

ההיסטוריה לא היתה חייבת להיכתב כך. מהלך קטן חולל שינוי גדול ויצר מציאות לשנים רבות. לכבוד החג, וואלה! ספורט חוזרת לאותם אירועים כדי לבדוק האם באמת הכל היה יכול להיות אחרת. פותחים עם ההפסד של מכבי תל אביב לטרסר מילאנו

ארז מיכאלי

ההגדה

לוזאן, 2 באפריל 1987. טרסר מילאנו מובילה 69:71 על מכבי תל אביב בגמר גביע אירופה לאלופות, על השעון 16.3 שניות והכדור בידיים של חן ליפין, שמכדרר ומכדרר. 6 שניות לסיום הכדור נמסר לדורון ג'מצ'י, שזרק שלשה כששני שחקנים קופצים עליו. אייר-בול. "לא טוב, לא טוב", זעק יורם ארבל, "מכבי מאבדת את גביע אירופה". מכבי איבדה אפילו יותר מזה באותו ערב עגום, היא נכנסה לעידן שכולו החמצה.

עוד בוואלה! NEWS

הזמן המושלם להתכונן לקיץ הבא: הג'ל שמעלים את סימני המתיחה

לכתבה המלאה

האגדה

באותם רגעים ההפסד ההוא לטרסר היה בגדר עוד הפסד כואב למכבי תל אביב בגמר גביע אירופה, אבל בדיעבד מדובר במשחק שאין סמלי ממנו עבור גמצ'י, המאמן צביקה שרף ומכבי תל אביב.

מכבי המיתולוגית של סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 הייתה קבוצה משפחתית, חברית, צנועה במושגים אירופיים, כזאת שכותבת את ספר ההצלחות הספורטיביות של ישראל הצעירה. מכבי המצליחה של שנות ה-2000 לא הייתה משפחתית, אך צמחה כאנדרדוג והשתלטה מחדש על לב הקונצנזוס, וחידשה את ימיו של המועדון ככוח אירופי ממדרגה ראשונה. בין שתי תקופות אלה הייתה הקבוצה הגדולה של סוף שנות ה-80.

קבוצת האייטיז ההיא הייתה מכבי של "כוכבים" כמו דורון ג'מצ'י וקווין מגי, ופחות "קבוצה" כמו אלה שלפניה ואחריה. מכבי יותר אינדיבידואלית, כדורסל קצת יותר כמקצוע וקצת פחות כשליחות – אם תרצו, ההבדל בין אולסי פרי לקווין מגי כמאפיין. באותן 16 שניות, מיקי ברקוביץ', סמל מכבי הישנה, ישב על הספסל וראה את ג'מצ'י, סמל מכבי החדשה דאז, מחטיא. זה רגע סמלי של חילופי שלטון: מעתה מכבי בידיים של ג'מצ'י.

חשוב לציין כי מכבי של אמצע-סוף שנות ה-80 הגיעה לשלושה משחקי גמר רצופים, ובעצם כך המשיכה את מסורת ההצלחה של קודמתה, הישג כביר נוכח העובדה שהכדורסל האירופי ראה למכביר קבוצות שנצצו לרגע בשמיו ונעלמו בתהום הנשייה. אולם הישגים הם בדיוק הסיבה להיותה נטועה בצד הלא נכון של ההיסטוריה, וכל גיבוריה של מכבי ההיא של 1987 היו לכאלה שאותו הפסד, האופן שבו הוא קרה, הגדיר את הקריירות שלהם. מכבי של סוף שנות ה-80 הייתה קבוצה גדולה וחזקה עם שחקנים מופלאים, אבל חסר לה שאר הרוח, התחכום, הנחישות, קור הרוח, שחסר לקבוצות הגדולות שהיו לפניה ואחריה.

אחד מגדולי הקלעים בכדורסל האירופי, שחקן קלאץ' שקלע למכבי לא מעט סלי ניצחון, ניפק אוויר ברגע האמת. ג'מצ'י (צילום: איגוד הכדורסל)

דורון ג'מצ'י, מגדולי הקלעים בכדורסל האירופי, שחקן קלאץ' שקלע למכבי לא מעט סלי ניצחון, ניפק אוויר ברגע האמת, לקח אחריות כמצופה אך חסר את אותו גרם קסם שיהפוך אותו לאחד מהגדולים באמת. כי הרי הספורט והחיים, כמו בנאום ההוא של אל פאצ'ינו בסרט "יום ראשון הגדול", הם משחק של אינצ'ים, ולג'מצ'י חסר תמיד האינץ' ההוא כדי להיות ברקוביץ'. במקום זאת הוא הפך למספר 2 נצחי. אם ג'מצ'י היה קולע את הזריקה ההיא, יתכן שדמותו לא הייתה תחומה בגבולות הספורט, אלא היה הופך לאייקון תרבותי שמסתכל למ.י.ק.י בגובה העיניים.

צביקה שרף היה ונשאר מאמן גדול. הכדורסל של קבוצותיו ממושמע, לא נוצץ, פחות מתוחכם אולי משל מאמני צמרת אחרים, אבל הישגיו מעידים על יכולותיו. אולם משחק הגמר הזה בלוזאן, הגמר הראשון שלו כמאמן, הגדיר גם את הקריירה שלו. מאז הפסיד עוד שניים כאלה. הכדרור האינסופי של ליפין, בזבוז הזמן, הקיפאון והשיתוק שאחזו באותן שניות בשחקני מכבי, והזריקה האומללה של ג'מצ'י, הם הכל חוץ מאותה הוצאת כדור מהירה, מתוחכמת, שהסתיימה בצעד וחצי של ברקוביץ' בגמר 1981, סל שהביא גביע אירופה.

אם ג'מצ'י היה קולע את אותה שלשה הוא היה נחשב לווינר האולטימטיבי ולא ללוזר האולטימטיבי, סמל להצלחה אישית; ככל הנראה צביקה שרף לא היה מוחלף בסוף אותה עונה ברלף קליין, אלא היה נשאר כדי ליצור שושלת על שמו, כזאת שהייתה מקנה לו מקום ברשימת עשרת מאמני היורוליג הגדולים בכל הזמנים, ולא הופך למאמן שבא והולך, לפעמים נכנס מהדלת הראשית לפעמים כמושיע באמצע עונה; הקבוצה ההיא של סוף שנות ה-80 הייתה נחשבת לחלק חשוב בשרשרת ההצלחות של המועדון, ולא הופכת למעין חור שחור היסטורי, קבוצה שהזמן הופך לנשכחת, למרות ששיחקו בה שחקנים גדולים והיא הייתה בטופ האירופי; יתכן שסל של ג'מצ'י היה מונע מהמועדון להיות תזזיתי בראשית שנות ה-90, אז החליף זרים ושינה סגל בכל עונה, אלא נוטע בו יותר ביטחון ואמונה בדרך של שרף, ואובדן האליפות ב-1993 היה נמנע; כנראה שג'מצ'י ושרף לא היו מחפשים תמידית את הכרת הציבור והתקשורת ביכולותיהם.

אם השלשה הייתה נכנסת, הוא לא היה הופך למאמן שבא והולך. שרף (צילום: יותם רונן)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully