פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פניית פרסה בכביש בוסטון-ניו יורק

        ניצחון של הניקס על הסלטיקס לא רק יצית את היריבות הרדומה בין השתיים, הוא ייתן לניו יורק אפשרות אמיתית לחלום על עתיד ורוד

        במהלך שנת 2008, כשתהליך השלמת בנייתו של היאנקי סטדיום החדש התקרב לסיומו, התקבלו במועדון דיווחים כי אחד מהעובדים, אוהד של הרד סוקס, הטמין חולצה של כוכב בוסטון דייויד אורטיז מתחת לבטון שנבנה באדמה שעליה אמורה הייתה להיבנות אחת המסעדות בקומפלקס. המזימה שלו הייתה להטיל קללה על ניו יורק יאנקיז, רק שהבחור לא ידע לנצור את פיו. כשהמידע דלף להנהלת היאנקיז היה ברור מה צריך לעשות: לחצוב בבטון כדי להוציא משם את החולצה הארורה. העובדים גויסו למשימה, ולאחר שנמשתה בהצלחה החולצה הועברה לבוסטון, שם נמכרה במאות אלפי דולרים שהועברו לצדקה.

        אפשר לטעון שמדובר בהחלטה מופרכת שנובעת מאמונות טיפשיות, אבל כל מי שחושב כך לא מודע לעוינות בין בוסטון לניו יורק, שנאה שנבנתה בעיקר בזכות היריבות הגדולה ביותר בספורט האמריקאי. היריבות הזו, שרשמה שיאים רבים במשך יותר ממאה שנות קיומה, סחפה אחריה (אם כי בעוצמה נמוכה יותר), את ניו יורק ג'טס וניו אינגלנד פטריוטס, שחולקות את אותו בית ב-NFL. הניקס ובוסטון? זה כבר סיפור אחר, הן די נשארו מאחור.

        רק למשך תקופה קצרה בהיסטוריה, בתחילת שנות ה-70, נראו בין הניקס לסלטיקס קרבות שיכולים לשמש אבני יסוד ליצירתה של יריבות קלאסית. השיא נרשם בפלייאוף של 1972, אז הן הגיעו לגמר המזרח, סדרה בה ניצחו הניקס 1:4. הקדנציה שבין 1969 ל-1975 הייתה אי קטן של עליונות ניו יורקית בתוך ים של שליטה בוסטונית, אבל לאחר מכן שב הסדר העולמי על כנו. הסלטיקס, דגל המזרח בכל הקשור לכדורסל, חזרו להיות מכונת תארים עד שנדמו למשך שני עשורים. ניו יורק עדיין ממשיכה לחכות להתנעה המחודשת.

        לאוהדים משני המחנות יש מכנה משותף בולט אחד: היצריות שלהם גוברת על הפוליטיקלי-קורקט המוכר מהתרבות האמריקאית. אותם אי אפשר להאשים בלקקנות יתר ובבריחה משנאה ספורטיבית. אבל גם הם מבינים שיריבות צריכה להיבנות דרך הישגים, והניקס והסלטיקס לא סיפקו, ביחד ולחוד, את הסחורה במשך 65 שנות קיומה של הליגה. עובדה, דרת הפלייאוף האחרונה בין השתיים התקיימה כשהגב של לארי בירד היה רק בדרך להיות טוטאל לוס.

        ואיזו סדרה זו הייתה. בירד הוביל את בוסטון ליתרון 0:2 בסדרה, אבל הניקס השוו, חזרו לבוסטון גארדן ולקחו את המשחק החמישי. זו הייתה בדיוק אחת מאותן קלאסיקות שיכולות לעצב מחדש את התודעה ולשמש נקודת מפנה קריטית ביחסים הספורטיביים בין הערים. ההזדמנות ההיא נוצלה באופן חלקי בלבד, הניקס אכן המשיכו לדבר עד אמצע שנות התשעים, אבל הדיבור הזה היה מגומגם ונקטע בעיקר בגלל אחד, מייקל ג'ורדן.

        היסטורית, ניו יורק לא הרוויחה מהניצחון הזה. אבל בענפים האחרים היו מקרים שבהם פניית הפרסה הייתה אמיתית. ביל בליצ'יק ערך לפטריוטס מניו יורק ג'טס, שהשביתו את דרו בלדסו, שהעלו את טום בריידי, שלקח שלוש טבעות סופרבול, הפסיד טבעת נוספת לניו יורק ג'איינטס ונוצח על ידי הג'טס בפלייאוף העונה. הרד סוקס הסירו את הנאחס הגדול כשביצעו מהפך מדהים מול היאנקיז ב-2004 ולקחו תואר אליפות ראשון לאחר 86 שנים. הניקס? כל מה שנשאר מהם היא מורשת הקרבות בין רג'י מילר לספייק לי. מקום של כבוד בהיסטוריה, משמעות ספורטיבית נחותה.

        סביר להניח שהניקס בכל מקרה לא יזכו באליפות, אבל ניצחון על הסלטיקס יכול להיות שלב משמעותי בשיקום של מועדון עם עבר רדוף, הווה עגום ועתיד לא ברור. אפקט הפרפר של ניצחונות מהסוג הזה כבר הוכח בבייסבול ובפוטבול. למה לא בכדורסל? אולי כי עדיין, מדובר בניקס. אבל בואו נחכה קצת עם הציניות, לפחות עד שהסדרה הזו תסתיים.