קלאסיקה בהתהוות: ניתוח סדרות פלייאוף המזרח ב-NBA

מאזן בעונה הסדירה: 1:3 לשיקגו

המאמנים בפלייאוף: תום תיבודו (-), פרנק ווגל (-). עונות בכורה כמאמנים ראשיים

איך שיקגו תנצח?

כמו שהיא ניצחה לאורך רוב העונה – כקבוצה. בהפסד הבודד שלהם לפייסרס לפני כחודש, רוז כיכב עם 42 נקודות כולל 18 מ-21 מהעונשין, אבל באחוזים גרועים של 11 מ-27 כולל 2 מ-8 משלוש ורק 2 אסיסטים על 4 איבודים. זה לא תירוץ כמובן, אבל קרלוס בוזר, שהיה פצוע באותו משחק, העמיד בשלושת המפגשים האחרים ממוצעים של 20 נקודות, 52% מהשדה ו-11.3 ריבאונדים. הגבוהים של אינדיאנה נחותים פיזית (טיילר הנסברו), איטיים (רוי היברט) או רכים מדי (ג'וש מקרוברטס) מכדי להתמודד עם בוזר בפיק אנד רול. בצד ההגנתי, לואל דנג מסוגל להתמודד היטב עם דני גריינג'ר וכבר עצר אותו לאורך העונה, על מעט זריקות או אחוזי קליעה גרועים.

איך אינדיאנה תנצח?

אם לשפוט מניצחונם הבודד על שיקגו, באמצעות הזריקות מחוץ לקשת – אבל לאו דווקא שלהם כפי שטבעי להניח. הפייסרס כפו על הבולס 27 זריקות משלוש, שזו כמות מתקבלת על הדעת לקבוצות כמו פניקס ואורלנדו, לא לקבוצה שמחזיקה רק בקייל קורבר כצלף לגיטימי – ואכן הבולס קלעו רק 6 שלשות מתוך אותם 27 ניסיונות. היעדרותו של בוזר תרמה לכך וגם העובדה שטיילר הנסברו כיכב עם 29 נקודות ו-12 ריבאונדים. רוי היברט המאסיבי מסוגל להיות דומיננטי יותר מול ג'ואקים נואה – לשם כך הוא יצטרך להיאבק חזק על מיקום בצבע, עם ריווח של קלעי השלשות הרבים באינדיאנה והוצאה לפועל מהירה מצד דארן קוליסון, שימצא אותו במסירות עומק. על ספסל הפייסרס נמצא אקס-פקטור שהרבה קונטנדריות היו רוצות בו כעת: ג'יימס פוזי, שמסוגל לתת דקות איכותיות בהגנה, מול דנג ובכלל.

למה זו ה-סדרה?

בואו נהיה כנים, זו לא ה-סדרה, אבל אפשר למצוא בה עניין רב למרות הבדלי הרמות. אם במהלך העונה שיקגו הצליחה לחלוף מתחת לרדאר, בחודשים האחרונים ובמיוחד בפוטו פיניש, הבולס הפכו לקבוצה המדוברת של הליגה, ממש לא מדורגת ראשונה טיפוסית. מצד אחד קבוצה שהצליחה מעבר לציפיות, מצד שני לא מסתמנת כמו קבוצת עונה סדירה מצליחה שהולכת ליפול בפלייאוף. זאת בין היתר הודות לניסיון שצעירי הבולס ובמיוחד דרק רוז, צברו במעמדי הפלייאוף של השנתיים האחרונות – וכאן אנחנו מגיעים לאינדיאנה. אם צעירי הפייסרס יצליחו למתוח את שיקגו לסדרה של 6-7 משחקים, בדומה למה שהבייבי בולס עשו בשנים קודמות לדטרויט, מיאמי ובוסטון, זה יהיה צעד חשוב לחישולה של קבוצה שאוטוטו מסיימת להיבנות מחדש. כמובן גם שתוכלו לחזות במועמדים המובילים לתאריMVP ומאמן העונה, כמו כן במאצ'-אפ פיקנטי בעמדת הפאוור פורוורד: דיוק (קרלוס בוזר) מול צפון קרוליינה (טיילר הנסברו).

ולתחזית:

שיקגו בכושר נהדר ובניגוד לבוסטון מודל 2008, שנקלעה לסדרה של שבעה משחקים בסיבוב הראשון מול הקבוצה הצעירה מאטלנטה, נראה כי הבולס ערוכים להתמודד היטב עם גודל הציפיות. יתרון 0:3 לשיקגו וניצחון ביתי של אינדיאנה בשביל הכבוד, יביאו לסיום בניצחון של הבולס. 1:4 לשיקגו.

מאזן בעונה הרגילה: 0:3 למיאמי

המאמנים בפלייאוף: אריק ספולסטרה (8:4), דאג קולינס (23:15)

איך מיאמי תנצח:

כמו שמיאמי מנצחת כל קבוצה אחרת – באמצעות המיס מאץ' של לברון + וויד זה לצד זה, מיס מאץ' שניתן לפתור או באמצעות צמד שחקני הגנה מצוינים בעמדות החוץ, או באמצעות איזור צבע הרמטי. הבשורה הרעה מצד פילי זה שאין לה לא את זה ולא את זה: איגי הוא אמנם אחד השומרים הטובים שניתן להעמיד מול וויד או לברון, אבל לצידו משחקים ג'רו הולידיי וג'ודי מיקס, שאינם מסוגלים להתמודד עם פיזיות, וכשבאיזור הצבע מחכים אלטון ברנד וספנסר הוז, לא נותר לי אלא לרחם על הטבעות באולם. במפגשי העונה הסדירה ניצחו מיאמי בקלות בעיקר בזכות הליכה מאסיבית של שני כוכבי ההיט אל הטבעת ואל קו העונשין, ואין שום סיבה שסגנון המשחק הזה לא יימשך גם בפוסט סיזן. בכלל, החוזק העיקרי של פילדלפיה הוא דווקא מול קבוצות לא אתלטיות, שקורסות מול סוללת האצנים של הסיקסרס, וקשה לי להאמין שתדאוס יאנג ולו וויליאמס יעשו רושם מיוחד על לברון, בכל זאת, הוא מתחיל להשתין במכנסיים רק בסיבוב השני.

איך פילי תנצח:

אם להיות ריאליים, קשה מאד להאמין שלסיקסרס יש סיכוי כלשהו להערים קשיים ממשיים על מיאמי, שגברה עליהם בקלות בכל מפגשי העונה הסדירה (אם כי חשוב לציין ששניים מהמפגשים נערכו בחודש הראשון, בזמן שפילי נראו זוועה). הלקח הברור ביותר שצריך להילמד ממפגשי העונה הסדירה הוא שפילי חייבת למצוא דרך לחסום את החדירות לרחבה, גם אם זה אומר להמר על הקליעה מבחוץ של מיאמי עתירת הסט שוטרים. מול שחקנים שרגילים לטייל אל הטבעת מדובר בטקטיקה שעשויה לעבוד, במיוחד במשחקי הבית. בנוסף, חשוב לזכור לאור הכושר הירוד של בוסטון והלייקרס, שמיאמי נכנסת אל הפלייאוף הראשון בתולדות עידן הסופר פריינדס כקונטנדרית לכל דבר, וקשה לדעת כיצד ישפיע המעמד על סיר הלחץ של ההיט. לפיכך הסיכוי הטוב ביותר של הסיקסרס יהיה להפוך את המשחקים למלחמה כאוטית, ולא לחסוך בפרובוקציות אם צריך. אם יש משהו שהעונה הסדירה מלמדת אותנו זה שלא קשה להוריד את מיאמי מהפסים, וככל שהמשחק יכיל פחות כדורסל ויותר בלגאן, כך גדל הסיכוי שמישהו מהכוכבים של ההיט יהיה מתוסכל מספיק כדי לחבל בהצלחה הקבוצתית. הספסל הרחב של פילי ישחק תפקיד מכריע ביכולתה של הקבוצה לרוץ, ללחוץ ולהרביץ במשך 48 דקות, ודגש מיוחד צריך לתת דאג קולינס לאנדראס נוצ'יוני, הלוחם העשוי ללא חת שלו, שנראה כמו האיש המושלם למשימות מסוג זה. הפסד מוקדם של מיאמי, וכל הפרשנות הזו תצטרך להיכתב מחדש.

למה זו ה-סדרה:

לברון, וויד, וגם בוש, ביחד פעם ראשונה ביחס בפוסט-סיזן, זה משהו שכוווולם ירצו לראות. היריבות מבוסטון ושיקגו יעקבו בדריכות אחרי המשחקים ממיאמי, ואין כל ספק שוויד ולברון יודעים את זה ויבואו כדי לתת הצהרת כוונות שתקפיא את הדם בעורקיהם של ריברס ותיבודו. ואם פילי במקרה ינצחו אחד משני המשחקים הראשונים זאת הולכת להיות חגיגה תקשורתית שימי דאלאס-גולדן סטייט העליזים ייראו כמו משחק מליגת הקיץ לעומתה.

ולתחזית:

משאלות לב וסימפטיה לקבוצה של קולינס ואיגי לא הולכים להספיק הפעם. גם אם מיאמי תפשל, זה לא הולך להיות מול פילדלפיה, שפשוט נטולה כלים הדרושים כדי לעצור, או אפילו להאט כראוי את ההיט. זה יספיק להם אולי לניצחון אחד בבית לפני שהסדרה תחזור לפלורידה ותסתיים בקול תרועה. 1:4 למיאמי.

מאזן בעונה הסדירה: 0:4 לבוסטון

המאמנים בפלייאוף: דוק ריברס 40:46 (אליפות אחת), מייק דאנטוני 25:26

איך בוסטון תנצח?

הפרגון הקבוצתי בהתקפת הסלטיקס עובד היטב מול הרוטציות הגרועות של הגנת הניקס, נקודה שבוסטון צריכה לנצל כדי לשחק כמה שיותר פנימה ולקחת זריקות נוחות. התקפות מאולתרות ועודף זריקות מבחוץ, יובילו להתקפות מתפרצות שהן עקב אכילס של הסלטיקס בהגנה. במשחק העומד, פול פירס יערוך את הופעת הבכורה שלו בסרט "להיות רון ארטסט" שמצפה לו השנה בפלייאוף המזרח: לעצור את כרמלו אנתוני, כאשר לברון ג'יימס ולואל דנג אמורים להיות הבאים בתור. אם הגנת הסלטיקס תצליח לכפות על מלו מעט זריקות והרבה זריקות מבחוץ מצד אמארה סטודמאייר, זו לא תהיה סדרה ארוכה. גם הספסל של בוסטון עם דלונטה ווסט, ג'ף גרין, גלן דייויס וג'רמיין אוניל, יכול וצריך להיות פקטור משמעותי מול הספסל הדליל של הניקס, כדי לאפשר לרביעייה הגדולה מנוחה הן מבחינת כמות דקות והן מבחינת כמות משחקים. יהיה מעניין לראות אם דוק ריברס ירצה בכלל לשתף את שאקיל אוניל, שלא ממש רלוונטי כאשר אמארה ניצב ממול. מול קו קדמי של כרמלו אנתוני, שון וויליאמס ואמארה סטודמאייר, תהיה לדוק הזדמנות טובה לתרגל את הקו הקדמי של פירס-גרין-גארנט, שאמור לשמש פתרון הגנתי למילר-לברון-בוש ואודום-גאסול בהמשך הדרך – ולהצדיק את הטרייד השנוי במחלוקת על פרקינס.

איך ניו יורק תנצח?

אמארה יצטרך להוכיח שהוא בכושר מלא, במיוחד מבחינה פיזית – לספק כמה שיותר נקודות בתנועה ולא להתפשר על זריקות מרחוק. במשחק האחרון לעונה, שבמקרה היה גם הוא בבוסטון אבל לפרוטוקול בלבד, זה לא נראה טוב עם 6 מ-15 מהשדה מול דייויס, קירסטיץ', גרין ומרפי. הניקס יצטרכו לרוץ הרבה, לקבל יבול נאה של שלשות מבילאפס, דגלאס, וויליאמס ופילדס, ולתת מאמץ הגנתי - בראש בראשונה משני הסופרסטארים, שידביקו את הרול פליירס בהתלהבות. אם ניו יורק תצליח להגיע למשחקים צמודים בחוץ, היכולת בקלאץ' של מלו ובילאפס תהיה הכרחית כדי שתהיה פה סנסציה. עוד אלמנט הכרחי בשביל לצאת למלחמה מול קבוצה כמו בוסטון זה חיילים – וכאן נכנסים לתמונה ג'ארד ג'פריס ורוני טוריאף. הראשון מסוגל לתת הגנת אול-אראונד על כל שחקן במגרש, השני הוא חוסם מצוין ולוחם קשוח שמסוגל לתת גב לאמארה, כנגד השטיקים המלוכלכים של גארנט.

למה זו ה-סדרה?

כי לא תמצאו יותר אולד סקול מזה בכל הסיבוב הראשון: הניקס חוזרים לפלייאוף אחרי שבע שנים בחוץ; הסלטיקס מתחילים מחדש את המסע לעבר תואר נוסף; היריבות ההיסטורית בין שתי הערים; שתי הקבוצות נפגשות בפלייאוף לראשונה מאז 1990; ההתקפה של דאנטוני פוגשת בהגנה של בוסטון; שני סופרסטארים ששיתוף הפעולה ביניהם עדיין בחיתוליו, מול הדגם המוצלח ביותר לשילוב בין כוכבים שראינו בשנים האחרונות. יאללה, שיתחיל כבר.

ולתחזית:

בוסטון תשמור על הביתיות, במשחק 3 הניקס יענו על ציפיות הקהל במדיסון סקוור גארדן, אבל הבדלי הרמות בשני צדי הפרקט מספיק משמעותיים. 1:4 לבוסטון.

מאזן בעונה הסדירה: 1:3 לאטלנטה

המאמנים בפלייאוף: סטן ואן גנדי 31:45, לארי דרו (-) עונת בכורה כמאמן

איך אורלנדו תנצח:

לכל מי שמתכוון לנופף ב-3 הניצחונות של אטלנטה במהלך העונה, נזכיר חיש מהר שבסרט הזה כבר היינו, לפני פחות משנה למעשה, בסיבוב השני של הפלייאוף, ושם זה נגמר בסוויפ מהדהד שהסתיים עוד לפני שהכותרות עלו. אם בעונה שעברה רמס דוויט הווארד את ההוקס במו ידיו, אין סיבה שדוויט מודל 2011 המשופר התקפית לא יוכל לעשות את אותו הדבר, על אף נוכחותם של קולינס ופאצ'וליה במרכז הרחבה. על מנת לבודד את דוויט ולשחק את המשחק המסורתי של המג'יק יצטרך ואן גנדי להשתמש הרבה בראיין אנדרסון כגבוה שני שימשוך את אל הורפורד וג'וש סמית' ויניח לדוויט לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב. כדי שהתכנית תצא לפועל יצטרכו קלעי החוץ של אורלנדו להכניס את הזריקות החופשיות שלהם לתוך הטבעת, ולפי המשחקים האחרונים נראה שלפחות ג'אמיר נלסון וריצ'רדסון מגיעים אל הפלייאוף בכושר הטוב ביותר שלהם העונה. כל שנשאר לאטלנטה לעשות זה לבחור את הרעל שלה, וכל בחירה תהיה קטלנית.

איך אטלנטה תנצח:

השחקן החשוב והדומיננטי ביותר בניצחונותיה של אטלנטה על אורלנדו העונה היה ג'וש סמית', ולא בכדי. ג'וש, שנהנה מעונה אישית לא רעה בכלל, ניצל את יתרון המהירות והאתלטיות שיש לו על ברנדון באס וראיין אנדרסון וחגג מתחת לסלים עם ממוצעים של 17 נקודות ו-11 כ"ח שנטרלו לא מעט מהשפעתו של הווארד מתחת לסלים. בכלל, אטלנטה של לארי דרו היא קבוצה כבדה ומאסיבית יותר, ולמעשה יחד עם הורפורד המצוין, סמית' האתלטי ו-ועידת הנגרים של זאזא את קולינס, מדובר באחת הקבוצות שיותר בנויות כדי להתמודד- או לפחות כדי להצר - את צעדיו של דוויט. במפגשים העונה הצליחה אטלנטה ללכוד את הווארד מתחת לסל ולהביא עליו עזרה של ג'וש סמית', מה שעלה לאורלנדו בהמון איבודים ונקודות במעבר. אבל על מנת שלהוקס סיכוי אמיתי הם יצטרכו שקודם כל ג'ו ג'ונסון יתעורר משנת החורף שלו ויתחיל לקחת אחריות. ג'ונסון הוא השחקן היחידי של ההוקס שמסוגל לחתוך את ההגנה, לשבור את המערך של ואן גנדי ולפנות את חבריו לזריקות קצת יותר נוחות מאלו שיהיו להם במרבית הסדרה, ובלעדיו, עם כל הכבוד לסמית' והורפורד, זה פשוט לא יהיה כוחות.

למה זו ה-סדרה:

כי לפחות המאזן של העונה הסדירה מראה שיש כאן סיכוי טוב לאפסט. בין 3 סדרות שצפויות להיות חד כיווניות לחלוטין, עומד רבע הגמר הזה בין שתי קבוצות צמרת שנתנו עונה מאכזבת, והגיעו לרגע שבו יש להכריע מי לשבט ומי לחסד. ניצחון משכנע של אורלנדו עשוי להעמיד 4 קבוצות משובחות בחצי גמר המזרח. ניצחון של אטלנטה יוכיח לכל המספידים שהחולה ממש לא מת בטרם עת, הוא רק נרדם קצת.

ולתחזית:

כבודה של העונה במקומה מונח, אבל ברגע האמת קשה לי להמר מול הקבוצה הטובה יותר, בטח ובטח אחרי הסוויפ דאשתקד. אטלנטה אולי מסתדרים טוב יותר מול הווארד ושות', אך היא גם קבוצה אנמית בכושר ירוד, שכבר מזמן איננה מפגינה את הכדורסל הטוב שאפיין אותה בשנה שעברה. רצף 6 ההפסדים של אטלנטה לא יסייע גם הוא למומנטום השלילי שיסתיים, גם הפעם, ברחצה מוקדמת. 2:4 לאורלנדו.