זמן הפלייאוף מתקרב ואיתו גם הזמן לחזות ולנבא מי יהיו השחקנים שיפריכו את התחזיות, יפתיעו את כולם ויהפכו את הפלייאוף ממעניין למרתק. אבל קודם ראוי לבחון במבט לאחור את האקס-פקטורים שסימנתי לפני שנה, לאכול את הכובע או לטפוח לעצמי על השכם, ובעיקר ללמוד לקראת הבאות.
נתחיל מהפספוסים: ברנדון באס ושאנון בראון לא היו פקטורים משמעותיים בריצות הפלייאוף של אורלנדו והלייקרס בהתאמה. בראון נתן כמה משחקים טובים בשלבים המוקדמים מול אוקלהומה ויוטה, אבל דעך בהמשך עד לכדי חמש וחצי דקות סמליות במשחק האליפות מול בוסטון. באס דווקא פילס את דרכו לחמישייה של אורלנדו העונה, אחרי שנה שבמהלכה נרקב על הספסל. אני לא אצא בהצהרה שהוא היה החוליה החסרה בהפסד 4:2 לבוסטון בגמר המזרח, אבל אין ספק שבאס הפיזי הוא בדיוק השחקן לסדרות כאלה.
הבא בתור הוא קארון באטלר, שהדגים מדוע לא כדאי לבחור שחקנים מדאלאס לכתבות כאלה. כמו שניתן להבחין, המטרה היא לסמן שחקנים מקבוצות רלוונטיות שיגיעו רחוק בפלייאוף. דאלאס, כזכור, הייתה פייבוריטית לפני שנה והודחה 4:2 ע"י הספרס שדורגו שביעיים. באטלר תפקד היטב בניצחונות על הספרס 22 נקודות במשחק הראשון, 35 ו-11 ריבאונדים במשחק החמישי ואפילו 25 נקודות במשחק ההדחה. בשלושת ההפסדים הרצופים באמצע שדי גמרו את הסיפור, באטלר קלע פחות מ-40% מהשדה כולל משחק שבו לא שותף כלל במחצית השנייה, משיקוליו המקצועיים של ריק קרלייל.
עם השניים האחרונים הייתי קרוב מכפי שיכולתי לשער לעצמי. דלונטה ווסט תרם 14 נקודות בניצחון החוץ החשוב במשחק 3 בבוסטון, שהחזיר לקליבלנד את הביתיות. אבל השפעתו המכרעת יותר קשורה בחוסר תפקודו של קינג ג'יימס באותה סדרה, מי שלא מבין על מה אני מדבר יכול לחפש פרטים ברחבי הרשת. כאן זה סיקור מקצועי ולא מדור רכילות.
ראשיד וואלאס, כמו בוסטון כולה, חזר מהקבר שבתוכו עברה עליו העונה הסדירה. היו לו כמה משחקים בולטים בסדרות מול קליבלנד ואורלנדו, אבל הסיפור הגדול, שאפילו נביא כמוני לא חזה, הגיע במשחק מס' 7 של גמר הפלייאוף. עקב פציעתו של קנדריק פרקינס במשחק שלפני, שיד עלה בחמישייה וסיפק 11 נקודות, 8 ריבאונדים, 2 חסימות ו-6 פאולים. היה נחמד לומר שזה הסתיים בטבעת נוספת על אצבעו של וואלאס, אבל גבוהי הלייקרס היו גדולים עליו ושאבו 23 ריבאונדים בהתקפה, בדרך לאליפות ה-16 בהיסטוריית המועדון, אחת פחות מהסלטיקס; ובנימה זו...
ג'ורג' היל, סן אנטוניו ספרס
דווקא את העונה שעברה היל סיים בתור הרכז הפותח של הספרס, בזמן שטוני פארקר המחלים מפציעה המשיך לגבות אותו עד אמצע חצי גמר המערב הקצר מאוד מול פניקס. היל פרח כשחקן חמישייה ובמיוחד במשחקים המכריעים של הסיבוב הראשון מול דאלאס. העונה פארקר חזר לעניינים והיל תפס את מקומו הישן של מאנו ג'ינובילי, בתור השחקן השישי של הספרס. למרות שהוא חלק מרוטציית קו אחורי הכוללת את הצרפתי, הארגנטינאי והרוקי המפתיע גארי ניל, היל שיחק העונה 28 דקות למשחק, ולשם המחשה - זו כמות הדקות שמקבל למאר אודום כשהוא עולה מהספסל של הלייקרס.
מעבר להיותו המחליף היחידי בספרס שמסוגל לייצר לעצמו מצבי קליעה, החשיבות של היל טמונה ביכולתו לעלות בשתי עמדות הגארד במיוחד מבחינה הגנתית. עם מוטת זרועות ארוכה בצורה יוצאת דופן, היל יהיה אקס-פקטור חשוב במיוחד במאצ'-אפ אפשרי מול אוקלהומה וראסל ווסטברוק (32.7% מהשדה בשלושה מפגשים מול הספרס העונה). המפגש האחרון מול הלייקרס נגמר עוד לפני שהיל עלה לפרקט...אבל במידה והקבוצות יפגשו בגמר המערב, היל מסוגל לשמור היטב על קובי בריאנט, שקלע ב-28.6% מהשדה בשני הפסדי הלייקרס לספרס העונה.
ג'רמיין אוניל, בוסטון סלטיקס
כולם מדברים על חזרתו של שאקיל אוניל מפציעה ושוכחים שהרבה לפני החתמתו המהוססת ע"י הסלטיקס, הם צירפו אוניל אחר בקיץ ג'רמיין. אז נכון שג'וניל שיחק העונה כ-25 משחקים בלבד, תשעה מתוכם בחמישייה, שזה פי ארבעה פחות משאק, אשר איתו בחמישייה ובכושר משחק בוסטון עמדה על מאזן 8:24. רק שנכון לעכשיו ג'וניל הוא הבריא מבין השניים, עדיין לא בכושר משחק של 20 דקות ומעלה, עדיין לא בכושר קליעה, אבל מקדים את שאקיל בכמה צעדים בריאים.
האמת היא שמעבר לחוסר ודאות סביב שאק, יש סיבות נוספות לכך שעדיף לבוסטון לבנות על ג'וניל כמי שיקבל יותר דקות בסנטר, אפילו אם יעלה מהספסל. הוא נייד יותר בשני צדי המגרש, מסוגל לקלוע מחצי מרחק ובשלב זה בקריירות של שני האונילים, ג'רמיין הוא גם החוסם הטוב מבין השניים. גם כשומר אישי, ג'וניל מסוגל להתמודד עם מגוון רחב יותר של גבוהים וזה כולל את דווייט הווארד שכיכב עם 13-33 מול שאק העונה. לעומת זאת, בארבעה מפגשים מול ג'וניל אשתקד, הווארד קלע 11.5 נקודות עם 40.6% מהשדה. גם מול צמדי גבוהים כמו האסלם-בוש, בוזר-נואה ואודום-גאסול, שילוב של ג'וניל עם גארנט יהיה הפתרון הטוב ביותר בהגנה, מבלי לפגוע ביכולת הריווח בהתקפה עבור רייג'ון רונדו. נתון אחרון: 71.1% לעומת 52.8% מהעונשין. נחשו למי מהאונילים שייך כל מספר?
ניק קוליסון, אוקלהומה סיטי ת'אנדר
עם קנדריק פרקינס שהגיע להגן על הצבע, סרז' איבאקה שפורח מאז קידומו לחמישייה, אפילו נאזי מוחמד שהצטרף גם הוא בטרייד דד ליין ומעבה את מצבת הסנטרים באוקלהומה, קל לשכוח מניק קוליסון, שהיה שם לפני כולם כולל קווין דוראנט. אבל המאמן סקוט ברוקס בהחלט לא שכח מקוליסון ומאז האולסטאר דווקא העלה את ממוצע הדקות שלו על הפרקט. קוליסון הקשוח הוא שחקן שקשה למדוד את תרומתו באמצעות הסטטיסטיקה, לפחות לא זו הסטנדרטית. אבל בחינה מעמיקה יותר תגלה שהוא בין מובילי הליגה בסחיטת עבירות תוקף, כבר כמה עונות ברציפות.
קוליסון מאסיבי ומנוסה יותר מאיבאקה, נייד ומהיר יותר מפרקינס, לכן החשיבות שלו לתאנדר תתגלה במלואה לאורך הפלייאוף, במאצ'-אפים אפשריים מול הספרס והלייקרס. זאת מכיוון שקוליסון הוא השומר הכי טוב באחד על אחד שאוקלהומה תוכל לשים על טים דאנקן או פאו גאסול; ואם שוב לסיים בנקודה שהועלתה ביחס לשני האונילים מבוסטון, אז בכל הנוגע לרגעי הכרעה במשחקים צמודים, קוליסון הוא גם קלעי עונשין הרבה יותר טוב מפרקינס.
אודוניס האסלם, מיאמי היט
עד פציעתו באמצע נובמבר, האסלם העמיד ממוצעים של 8 נקודות למשחק רביעי ברשימת הקלעים של מיאמי העונה - לצד 8.2 ריבאונדים למשחק, שזה 0.1 פחות ממה שכריס בוש השיג לאורך עונה שלמה כדי להוביל את הקבוצה בקטגוריה. אם לוקחים בחשבון את היכולת של מייק מילר מאז הפציעה ועד עכשיו, אפשר לטעון בבטחה שמיאמי שיחקה העונה ללא השחקן הרביעי בטיבו בסגל הדליל שלה, במיוחד אם מביטים מעבר לסטטס על כל הדברים שהאסלם מסוגל לתרום לקבוצה עם שאיפות, שנאלצת להתמודד מול קונטנדריות קשוחות כמו שיקגו ובוסטון.
כרגע האסלם עדיין פצוע וכנראה שלא ישתתף בסיבוב הראשון, אבל מיאמי מסוגלת להתמודד עם הסיקסרס גם בלעדיו. לא כך בשלבים המתקדמים של הפלייאוף. עם כל הכבוד לאקטיביות של ג'ואל אנתוני ולשמירה בצבע מצד אריק דאמפיר, האסלם, בניגוד לשניהם, יאפשר לספולסטורה לשחק בהרכב אתלטי ונייד עם לברון ובוש לצדו בקו הקדמי - וללא פשרה בצד ההתקפי, הודות ליכולתו לקלוע מחצי מרחק ולסיים היטב מתחת לסל. מבחינה הגנתית, מעבר לתרומה של סחיטת עבירות תוקף, שאיבת ריבאונדים ונוכחות פיזית ברחבה, האסלם מסוגל גם להתמודד היטב מול קרלוס בוזר, במידה והשניים יפגשו בגמר המזרח.
סטיב בלייק, לוס אנג'לס לייקרס
עוד בוואלה!
אומנם בפלייאוף מגיע תורו של דרק פישר הנצחי לזרוח, אבל למרות שמדובר באחד השחקנים הכי בריאים ועמידים בליגה, פיל ג'קסון לא ירצה לשים אותו שוב 33 דקות בממוצע על הפרקט לאורך פלייאוף שלם, כפי שקרה אשתקד. אולם כרגע, בעקבות מחלתו של סטיב בלייק באבעבועות רוח, לא תהיה לו ברירה.
אשתקד היו לג'קסון בפלייאוף את ג'ורדן פארמר (13 דקות בממוצע) וסאשה וויאצ'יץ' (7.5 דקות) המאכזבים בתור אופציות לגיבוי בפוינט, מה שהוביל להחתמתו של בלייק בקיץ, ועד כה העונה הוא קיבל את 20 הדקות המשולבות של השניים. ג'קסון מייעד לבלייק, לכשיחלים כמובן, תפקיד משמעותי עוד יותר בפלייאוף, כפי שהצהיר לפני חודש, אבל כל זאת כפוף כמובן למועד ועיתוי חזרתו של הגארד. אפשר להניח שבלייק יחזור לכשירות כשהאלופה עדיין תהיה עמוק בפלייאוף, וחשיבותו רבה שכן זריזותו מאפשרת לו לעשות עבודה הגנתית טובה יותר בהשוואה לפישר מול רכזים כמו טוני פארקר ורייג'ון רונדו.
תוסיפו לכך את ראיית המשחק שלו במגרש הפתוח, קבלת החלטות מצוינת שמובילה ליחס אסיסטים-איבודים מהטובים בליגה, לצד יכולת לקלוע את השלשה הפנויה ותקבלו מועמד טבעי להמשיך ולסיים את מסורת הרכזים המחליפים שג'קסון טיפח לאורך רצפי האליפויות הקודמים שלו: מג'ון פקסון (תריפיט ראשון עם שיקגו), דרך סטיב קר (תריפיט שני עם שיקאגו) ועד לדרק פישר עצמו (החל כמחליף בתריפיט הראשון של הלייקרס). עוד מכנה משותף לשלישייה הנ"ל הם סלי ניצחון בפלייאוף שהיו שווים אליפות. האם בלייק מסוגל לספק סחורה שכזו במעמדים הגבוהים ביותר? קבוצותיו הקודמות לא העפילו מעבר לסיבוב הראשון, אבל אליפות אחת הוא כבר לקח עם מרילנד במכללות. רק שיהיה בריא.
עוד בוואלה!
