תמיד כשאומרים לי שאין מקום יותר יפה מארץ ישראל, אני מגחך קמעה, כי קשה לי להאמין שמי שאמר את זה (כולל משה רבנו ושאר הנביאים) אי פעם היה במקום רחוק יותר מאשר מצרים (וגם להם יש מקומות, ברוך השם). דוגמה טובה לכך היא איפה שאנחנו עכשיו, באורגון. לפעמים אני מתקשה להאמין שיש מקומות כאלו. זה אולי לא ניו זילנד, אבל זה הכי קרוב שיש בצד הזה של הפסיפי. הכל פה ירוק בטירוף, עכשיו הגיע האביב ואיתו פריחה לבנה ו-ורודה שאי אפשר שלא לפלוט כל מיני קולות לא רצוניים כשרואים אותה, וזה לפני שאני מדבר על חופי הים או ההרים המושלגים.
כמובן, כל היופי הזה מגיע עם מחיר. במילה אחת גשם. בשתי מילים הרבה גשם. או המון גשם, אם תרצו. איזור הצפון מערב, כמו שקוראים לו פה, שכולל את אורגון, וושינגטון ובריטיש קולומביה (שם, בקנדה) הוא אחד האיזורים הכי גשומים שיש, עם משהו כמו 300 ימי גשם בשנה. עם כל כך הרבה גשם, לא פלא שלאנשים שגרים פה יש סוג של יחסי אהבה-שנאה (בניגוד אליי, שפשוט שונא אותו) איתו. הם אוהבים לדבר עליו, להתייחס אליו ואין מהדורת חדשות שלא מתחילה בהתייחסות לגשם בטלוויזיה או ברדיו.
סתם בתור דוגמה, הנה התחזית השבועית שניתנה בתחילת השבוע: ביום שני יהיה soggy (כלומר, גשום), ביום שלישי יירדו showers (גשום), ברביעי יהיה wet (גשום) ובחמישי סתם יירד גשם (ניחשתם נכון, גשום). דווקא ביום שישי היה בהיר וכנראה היום היפה ביותר שהיה לנו מאז שהגענו. איך הם ייקראו ליום הזה? בהיר? מעונן חלקית? לא mostly dry. כי אפילו כשלא יורד גשם, צריך להתייחס אליו, אחרת הוא כנראה ייעלב. וביום שלא יורד גשם? כאילו שהקיץ לפחות הגיע. משפחות על משפחות יוצאות לטייל, לבושות בלא יותר מאשר שורטס וטי שירט, במקרה הטוב, ולא משנה בכלל שבקושי 10 מעלות בחוץ. אין גשם סיבה למסיבה.
גם אנחנו ניצלנו את מזג האוויר הנפלא ויצאנו לעשות סקי קצר, שבסיומו חזרנו הביתה עייפים ומרוצים, רק כדי לגלות שמני רמירז, כן המני רמירז שאמור היה להחיות את האאוטפילד של קבוצת הפנטזי שלי, פורש לאחר שהתגלו אצלו בפעם השניה חומרים אסורים.
כמו תושבי אורגון והגשם שלהם, ככה אני עם מני רמירז אהבה-שנאה. מצד אחד, אי אפשר להתווכח עם העובדה שהוא היה אחד מהשחקנים שאחראיים לשתי האליפויות של הרד סוקס בעשור האחרון. למעשה, אם מסתכלים אחורה, ההחתמה שלו ברד סוקס, גם אם באותו רגע החוזה שלו נראה מופרך למדי, היתה השלב שהתחיל את הבניה של אותה קבוצת אליפות אפילו אם אותה החתמה לא נעשתה על ידי הבעלים שבסופו של דבר הביאו את האליפויות לבוסטון. כשמסתכלים על חוזים ארוכים וכבדים כמו שמני קיבל בזמנו, קשה לי לחשוב על הרבה חוזים שהשתלמו יותר מאשר אותו חוזה. תראו איפה ברי זיטו, למשל,נמצא היום ואפילו איירוד, שעוד שנתיים-שלוש בכלל יהפוך לנטל רציני על גב היאנקיז.
עוד בוואלה!
מצד שני, היו אצל מני את כל השטויות מסביב. לא צריך לחזור על הרשימה הארוכה, אבל כולם מכירים איך בסוף זה נגמר "זה מני מתנהג כמו מני", מסכמים את זה הפרשנים וממשיכים הלאה עד הפרשה הבאה. רק שהפעם אי אפשר לפטור את זה ככה. אם בפעם הקודמת שמני נתפס אפשר היה לתרץ את זה בכך שהוא רצה להרשים את הדודג'רס ולהראות לרד סוקס שהם טעו כשויתרו עליו, הרי שהפעם שום תירוץ לא יתפוס. אפילו אם נאמין לנקודה הזאת, שמני הוא כאילו ילד קטן שלא אחראי למעשיו, הרי שאפילו ילד קטן בסופו של דבר (תשאלו את הילד שלי, הוא יודע) צריך להענש בחומרה כדי ללמוד לקח. מה שמני עשה פה זה לא סתם טיפשות וטמטום, לחשוב שהוא יוכל לקחת את הסמים ושאף אחד לא יתפוס אותו, אלא פשוט יריקה בפנים של ג'ון מאדון וטמפה ביי רייז שהאמינו בו והחתימו אותו. כי כשטמפה ביי החתימה אותו, הם האמינו שיש להם שחקן ללפט פילד שייתן להם תפוקה ועכשיו, בגלל שמני זרק עליהם, הם תקועים בלי שחקן בליינאפ וצריכים לסמוך על חסדי הגורל ובדיוק בשבוע שבו גם אוון לאנגוריה הולך ל-DL, נוסף לכל. וזה לפני שאני מדבר על האוהדים, שאולי קנו מנוי שנתי לקבוצה (טוב, זה בכל זאת טמפה, אז אני מניח שמדובר על שלושה כאלו פלוס מינוס) בהתבסס על העובדה שהם רצו לראות את מני חובט כל יום. הייתי שמח לראות את הפרונט אופיס של טמפה תובע למני את הצורה ומוציא ממנו כמה מיליונים, על ההונאה שהוא עשה להם.
ואחרי הכל, אם מסתכלים אחורה על הקריירה של מני רמירז, ילד קטן כלוא בגוף של חובט מחונן, הרי שכנראה אין הולם מכך שהוא יסיים את הקריירה שלו בצורה כזאת מושפל ומבוזה, כשאף אחד לא באמת מאמין שאת המספרים שלו הוא הביא ביושר. הול אוף פיים? הוא יכול לשכוח מזה, אבל הרי זה אף פעם לא ממש עניין אותו.
עוד כמה ענייני בייסבול, אם כבר אנחנו פה, אחרי שעבר שבוע של משחקים:
- אוהדי הרד סוקס בפניקה, כל עולם הבייסבול כמרקחה מה קרה? הרד סוקס התחילו את העונה עם שישה הפסדים. אני שומע אוהדים מדברים על אפקט מנטלי ועל ליינאפ שלא פוגע, על רכישה גרועה של קארל קרופורד כאילו אנחנו באמצע יולי ולא כשהעשירי באפריל עדיין לא הגיע. אני לא מאמין באפקט מנטלי ולא בבעיות אלו ואחרות. יש שחקנים שלוקח להם יותר זמן מאחרים להבשיל, יש חוסר מזל ויש פיצ'רים שעדיין לא מכווננים. כל אלו ייפתרו תוך שבוע שבועיים והכל יבוא על מקומו בשלום. איך אומר דאגלס אדאמס בלי פאניקה.
- הילד שלי התחיל לרצות לראות בייסבול. חבל רק שזה לא מהסיבות הנכונות הוא מחכה לראות את הפיצ'רים יורקים. נשבע לכם
- יצא לי לראות שלושה או ארבעה משחקים של סיאטל השנה תשמעו, זה עוד יותר גרוע ממה שאתם חושבים. אפילו כשהם מצליחים להעלות שחקן על הבסיס, מגיע לו ג'ק קאסט כזה וגומר את האינינג בסטרייקאאוט. קבלו התחייבות ממני יהיה פיצ'ר השנה שיזרוק נו-היטר מול סיאטל.
- ורחמנות על פליקס הרננדז. לא רק שהתקפה אין לו, השבוע גם ההגנה שלו עשתה כל ניסיון אפשרי להרוס לו את המשחק. ואז אתה רואה את הפרצוף של אריק וודג' על הספסל ואתה מבין שטוב לא ייצא מזה.
- ההתקפה של טקסס ממשיכה לעשות גלים, בדיוק כמו כל שנה (רק אל תצפו שנלסון קרוז ימשיך בקצב הזה, הוא תמיד מתחיל חזק ואז נחלש), אבל שימו לב לפיצ'ינג שלהם, שלמרות העזיבה של קליף לי, הפציעה של האנטר וההעדרות של ברנדון ווב, ממשיך לעשות את שלו. יצא לי לראות השבוע את אלקסיי אוגנדו פיצ'ר צעיר שבכלל היה אמור להיות במיינורס מגיש נגד סיאטל ואתה רואה בחור שיודע את העבודה. אם הם ימשיכו בקצב הזה, אין סיבה לחשוב שטקסס לא תבחר לבית מוקדם גם השנה, ועל זה מגיע כל הקרדיט לנולאן ראיין שפשוט עושה עבודה נפלאה.
- אם הווייט סוקס רוצים להצליח להדבק לפסגה ב-AL מרכז, הם יהיו חייבים למצוא לעצמם קלוזר קצת יותר נורמלי ממאט ת'ורנתון. האבידה של בובי ג'נקס היתה כבדה ממה שהם חשבו (וכן, משחק המילים היה מכוון)
- ואחרון חביב, מה אתם חושבים עשה את ה-GM של טורונטו יותר שמח פתיחת העונה המוצלחת של הבלו ג'ייז, או לראות את ורנון וולס וחוזה המיליונים שלו חובטים פחות מ-0.1 עם עשרה סטרייקאאוטים עד עכשיו?
עוד בוואלה!
