סן סירו אהובתי: שאלקה חוזרת למקום שבו זכתה בגביע אופ"א

אולי זה יישמע לכם קצת מוזר, אבל שאלקה נחשבה עד לא מזמן לקבוצה די קטנה בגרמניה. אמנם בעשור האחרון היא מדורגת בדרך כלל בצמרת, אך הצלחותיה לאורך השנים מעטות ביותר. על אף שהייתה קרובה מספר פעמים, היא מעולם לא הניפה את צלחת האליפות מאז הקמת הבונדסליגה, ובמאה ה-20 היו לה שתי זכיות בלבד בגביע הגרמני. בשנות ה-80' היא אפילו ירדה לליגת המשנה לא פחות משלוש פעמים. אין לזלזל בקהל האוהדים העצום שלה, רובו ממעמד הפועלים בחבל שהתפרנס עד לא מכבר ממכרות פחם, אבל היו להם הזדמנויות נדירות ביותר לחגוג. זו הסיבה שאיצטדיון סן סירו שמור בזיכרונות תושבי גלזנקירשן כמקום מיוחד במינו. זו הבמה להישג הגדול ביותר בתולדות המועדון, הזכייה ההיסטורית בגביע אופ"א ב-1997, כנגד כל הסיכויים, מול האימפריה של אינטר.

והדבר שהיה כך היה. באוקטובר 1996 הגיע למועדון מאמן הולנדי צעיר ושאפתן, הוב סטבנס. כן, אותו סטבנס שהפסיד בשנתיים האחרונות פעמיים עם זלצבורג לנציגות ישראליות במוקדמות ליגת האלופות. הוא הוזעק להחליף את יורג ברגר, כששאלקה מתחת לקו האדום, והאווירה בחדר ההלבשה בשפל חסר תקדים. בעונה הקודמת סיימו הכחולים במקום השלישי ופיתחו ציפיות גדולות, ולכן האכזבה הייתה קשה מנשוא. סטיבנס ניגש לעבודה והצליח במשימת השיקום. בעונתו הראשונה בשאלקה, הציגה הקבוצה כדורגל הגנתי ומכני למדי, אבל זה הספיק כדי להיחלץ בשלום ממאבקי ההישרדות, והפרס המתוק היה לא לצפוי לחלוטין. לשאלקה לא היו יומרות רציניות באירופה, אבל היא צלחה בשקט שלב אחרי שלב בגביע אופ"א, הדיחה את ולנסיה ברבע הגמר, ואת טנריפה בהארכה בחצי גמר מורט עצבים. לפתע, היא הייתה במרחק נגיעה מהגביע, אבל איש לא נתן לקבוצת התחתית סיכוי מול הנראזורי, בשורותיהם כיכבו אז איבן זמוראנו, צ'יריאנו ספורצה, יורי דז'ורקף, פול אינס, וכמובן גם חבייר זאנטי. ובאמת, איך תתמודד מולם חבורה אלמונית, אשר השחקן היצירתי ביותר שלה, אינגו אנדרברוגה, מעולם לא לבש את מדי הנבחרת, ואת החוד מוביל מארק וילמוטס הבלגי אשר כונה על ידי האוהדים בחיבה "החזיר הלוחם"? בנוסף, גמר גביע אופ"א התקיים בימים ההם בשיטת בית וחוץ, ולרוע מזלם של הגרמנים הגומלין נערך באיטליה.

אבל סטבנס האמין בחניכיו. במשחק הראשון בגלזנקירשן הם ניצלו את חסרונם של אינס ודז'ורקף כדי לנצח 0:1 משער של וילמוטס הכוחני, שחקן נשמה שהגיע ב-1996 מסטנדרד ליאז' וקנה תוך ימים ספורים את לבבות האוהדים. בדקה ה-70 הפציץ הבלגי ממרחק, ושוער אינטר ג'אנלוקה פאליוקה פישל בגדול. אלא שגם אז הסיכויים היו נגד שאלקה. אינטר, שזכתה בגביע אופ"א פעמיים בשנות ה-90', הייתה בטוחה בכוחה למחוק את הפיגור בגומלין. זה לא עלה בידה כי המשחק בסן סירו, ב-21 במאי 1997, הפך ליומו הענק של יינס להמאן.

האורחים הסתגרו בבונקר. השוער, שהתחיל את הקריירה בשאלקה והיה אחד הסמלים החשובים של המועדון, עצר כל כדור שנבעט לעברו. הוא תסכל את האיטלקים במשך 84 דקות, ואז הגיעה הדרמה האמיתית. זמוראנו, בעונת בכורה מאכזבת למדי באינטר, אחרי המעבר המתוקשר מריאל מדריד, הצליח להתגנב לתיבת השוער ולהכניע את להמאן בנגיעה קטלנית אופיינית לפינה הקרובה. היציעים התפוצצו משמחה, אבל שאלקה עמדה בגבורה מול לחץ עצום בהארכה וכפתה דו קרב פנדלים.

הצ'יליאני, שהיה כה קרוב להיות גיבור הערב, הפך לדמות הטראגית כאשר להמאן הדף את הבעיטה שלו. ארון וינטר ההולנדי שלח את הכדור החוצה, בעוד שאלקה, כיאה לקבוצה גרמנית, דייקה בכל בעיטותיה. הגביע היה שלה, וסטבנס יצא לריקוד ניצחון במרכז המגרש. מנגד, נרגם רוי הודג'סון בחפצים שונים בדרכו לחדר ההלבשה וסיים את דרכו באינטר.

השוער בכה מאושר והצהיר: "זה היום המאושר בחיי". בהמשך הקריירה, ציפה לו יום מרגש נוסף בדו-קרב פנדלים, ברבע גמר מונדיאל-2006 הביתי מול ארגנטינה. להמאן, שהועדף באופן מעורר מחלוקת על פני אוליבר קאן כשוער הראשון של יורגן קלינסמן בטורניר, הדף את הבעיטות של רוברטו אז'אלה ואסטבן קמביאסו והעלה את נבחרתו לחצי הגמר. אז גם נחשף הנשק הסודי שלו – הפתק שהוכן מראש עם חיזוי הבעיטות של כל הארגנטינים. יש לכך קשר הדוק מאוד לאירועי מאי 1997 כי המחקר נעשה על בסיס מאגר המידע המקיף שהכין סטבנס.

ההולנדי שומר במחשבו תיאורים של עשרות אלפי בעיטות מהנקודה הלבנה, ולפני המפגש הגורלי מול ארגנטינה ישב להמאן עם מאמן השוערים אנדי קופקה ועם בנו של סטבנס, ולמד לעומק את יריביו. כאשר התפרסם הסיפור בתקשורת, התברר שזו גם העבודה שנעשתה לפני הגמר של שאלקה מול אינטר. להמאן ידע היטב לאן זמוראנו עשוי לשלוח את הכדור.

כאשר כיכב בגביע העולם, כבר היה להמאן האויב הגדול של אוהדי שאלקה. הקבוצה הצנועה לא תאמה את מידותיו – הרי כנער הוא צפה בביצועיו של טוני שומאכר במונדיאל 82' והבטיח לעצמו לשאוף להיות גדול יותר ממנו. מילאן כה התרשמה מיכולתו של להמאן בקרבות מול אינטר, שעשתה הכל כדי להחתימו ב-1998, אך הגרמני התבזה במשחקים הספורים בהם שותף והחליט לשוב לארצו. כאן הוא ביצע מבחינת אוהדי שאלקה פשע שאין לו מחילה, והצטרף דווקא לשורותיה של היריבה האזורית השנואה דורטמונד. הצהובים-שחורים קלקלו במידה מסוימת אפילו את החגיגה של שאלקה בסן-סירו, כי הם השכיחו אותה עם ניצחון משלהם על יובנטוס בגמר ליגת האלופות שבוע לאחר מכן. בורוסיה הייתה מאז ומתמיד מועדון מצליח הרבה יותר משאלקה, וכל שחקן מגלזנקירשן שעובר את הכביש נחשב מבחינת האוהדים למצורע. להמאן הפך באופן מיידי מאליל נערץ לבוגד מתועב.

יש אירוניה מסוימת בכך שהאיש שיתייצב הערב (שלישי) בין הקורות מול אינטר בסן סירו צפוי להפוך בעתיד הקרוב לבוגד בעצמו. מנואל נוייר הוא השוער האיכותי הראשון שגדל בשאלקה מאז להמאן. ביניהם הגנו על שערה אוליבר רק ופרנק רוסט, ושניהם הגיעו מוורדר ברמן בשלב מתקדם מאוד בקריירה. נוייר פרץ לבמה המרכזית בסערה ב-2006, הדיח את רוסט מההרכב והבריח אותו להמבורג. בימים אלה מדברים על האפשרות לחזרתו של רוסט בן ה-37, בעוד נוייר צפוי לעבור בקיץ לבאיירן מינכן. כמי שאהד תמיד את הכחולים והצטרף לקבוצת הילדים שלהם בגיל 5, זה יהיה צעד לא פשוט מבחינתו, אבל כמו להמאן בזמנו, מרגיש נוייר ששאלקה כבר לא מתאימה לשאיפותיו, במיוחד לאור העונה המתסכלת שעוברת עליה בליגה.

קשה לחשוב על שני שוערים שונים יותר. אצל להמאן, האמוציות שיחקו תמיד תפקיד מכריע, לטוב ולרע. הוא צרח ללא הפסקה על ההגנה במהלך המשחקים, רב עם כל העולם, לא הסתיר את רגשותיו, והתחרות עם קאן על אפודת השוער הראשון בנבחרת הפכה מהר מאוד ליריבות אישית מלאה בשנאה וטינה הדדית. גם בימיו בארסנל, כאשר ירד לספסל לטובתו של מנואל אלמוניה הספרדי, חזר הסיפור על עצמו, והשניים בקושי דיברו ביניהם. להמאן היה שחקן שערורייתי שחיפש כותרות בכוח. את הכישלונות הוא לקח קשה במיוחד, ובגרמניה אוהבים לספר על מקרה משעשע בתחילת הקריירה, בו נסע להמאן הביתה אחרי משחק גרוע בחשמלית במקום באוטובוס הקבוצתי כי התבייש להסתכל לחבריו בעיניים.

נוייר הוא ההפך המוחלט. רבים מכנים אותו איש הקרח כי השוער בן ה-25 אף פעם לא מאבד את שלוותו. קור רוחו המדהים סייע לו רבות בתחילת הקריירה והרשים כל מאמן שעבד איתו. אחרי משחק הבכורה בנבחרת לפני שנתיים, שיבח אותו המאמן יואכים לב: "מנואל היה רגוע ובטוח בעצמו, וזה סימן נהדר. הוא לא התרגש אפילו טיפה, והיה מרוכז במשימתו". אז עוד נחשב נוייר לשוער השלישי של הבונדסטים, אך בניגוד ללהמאן שמר על יחסים מעולים עם חבריו. התאבדותו של רוברט אנקה ופציעתו של רנה אדלר פינו לו את הבמה במונדיאל, שם הצטיין בכל משחק. לקור הרוח שלו היתה השפעה לא מבוטלת על פסילת השער החוקי של פרנק למפארד בשמינית-הגמר. אחרי המשחק הודה נוייר שראה את הכדור נוחת מעבר לקו השער, אך החליט להטיס אותו מהר ככל האפשר למרכז המגרש, על מנת להטעות את השופט.

אבל יש לנוייר גם נקודת דמיון אחת ללהמאן – שניהם מתמחים בהדיפת פנדלים. מעשה הגבורה הראשון של השוער הנוכחי בתחום היה ב-2007, אז הדיחה שאלקה את פורטו בשמינית גמר ליגת האלופות בדו קרב מהנקודה הלבנה. נוייר חתום על הדיפת הבעיטות של ברונו אלבש וליסנדרו לופז, וזה לא דבר של מה בכך. הערב לא תהיה הארכה, אך נוייר יעמוד במרכז העניינים במגרש שראה את ההישג הגדול בתולדות שאלקה. זה הזמן שלו לעצור את המכונה ההתקפית האימתנית של אינטר, פצועה ועצבנית אחרי הפיאסקו בדרבי בשבת, נחושה להחזיר לעצמה מיד את הכבוד האבוד. גם אם יצליח בכך, האוהדים לא יסלחו לו במידה ויערוק לבאיירן, אבל לפחות הם יוכלו להיזכר בתצוגה שלו בסן-סירו, כפי שהם מתרפקים על דמעות האושר של להמאן עם גביע אופ"א ביד.