קבוצה לפנתיאון: על ניצחונה של מכבי תל אביב בסדרה מול קאחה

יש לו ביצים של בת יענה וראש בטון. הוא לא רואה אף אחד ממטר, חסר מצפון, מוכן לגלם את האיש הרע בהתנדבות ובשמחה. לאורך הסדרה גיא פניני היה יעיל וטוב, לא שחקן שעושה את ההבדל, אך בהחלט תרם תרומה יפה. לא בטוח שכשמכבי דיברה בקיץ על החזרת הצביון הישראלי לקבוצה היא דמיינה רגע כזה, אבל פניני, במשחק חייו, קשר את כל החוטים ברגע הנכון.

22 נקודות קלע פניני, אבל זה רק חלק מההופעה הגדולה שנתן. העזרה בהגנה; הדאבל טים בעיתוי הנכון; האגרסיביות; שלשות הקלאץ' שהשאירו את מכבי עם הראש מעל המים בחצי הראשון, וסייעו לבריחה הגדולה בחצי השני; היוזמה ההתקפית; המסירה בזמן הנכון לאיש הנכון; בחירת הזריקות הפנטסטית והחוש להרגיש את המשחק ולדעת שזה הרגע הנכון לקבור שלשה או לחילופין למסור לשחקן הפנוי. אחת ההופעות הגדולות של שחקן ישראלי ביורוליג אי פעם, בטח במעמד שכזה. הכסף היה מונח על השולחן, פניני דחף את כולם, לקח אותו וברח לברצלונה.

ג'רמי פארגו הוא ה-MVP של הסדרה הזאת, בה הפך לגיבור תמידי, קילר בשני צדי המגרש, שחקן שלא סופר את עילית שחקני היורוליג. בראד אולסון חגג בהיעדרו של פרקינס עם 13 נקודות בחצי הראשון, אבל פארגו, פניני ואידסון גמרו אותו בחצי השני, והוכיחו שגם בלי בורג כה משמעותי המכונה של בלאט מתפקדת. דייויד בלו שוב הראה איזה נכס הוא למכבי, כשומר פיזי ומגוון בצד אחד וכאקדוחן בצד השני.

והיה שם ריצ'רד הנדריקס, שכמעט נחתך מהסגל במהלך העונה אלמלא התעקשותו של בלאט. כמו בסיום של משחק 2, אז סופו יצא בחמש עבירות ולבלאט לא נותרה ברירה אלא ללכת על הרכב נמוך ומהיר, כך גם הפעם העבירה השלישית של בייבי-שאק הייתה דווקא בעוכריה של קאחה. כניסתו של הנדריקס סימנה את תחילתה של ריצת 4:21 מהממת שסגרה את הסיפור. הנדריקס מסוגל לשמור על סנטר כבד כסטאנקו בראץ' ולחילופין ללוות פנימה את הוארטס אחרי פיק אנד רול, ובזכותו הלחץ של מכבי הפך אפקטיבי, ההגנה נעשתה גמישה, אתלטית ומהירה, כזאת שמחליפה בקלות וחוטפת כדורים. הנדריקס הוא שחקן שחי ממה שיש, קבוצתי, לא לוקח מאחרים, ויכולותיו ההגנתיות הן נכס למכבי, ודאי בסגנון המשחק של זו הנוכחית.

זוכרים את המשחק בלובליאנה, בו אולימפיאה התחפשה במחצית הראשונה למכבי, רצה, לחצה וקלעה במעבר? איבנוביץ' ניסה את זה בחצי הראשון ביד אליהו. לא הייתה לו ברירה. הוא ידע שאם ישחק כמו במשחק 3, לא יהיה לו סיכוי. קאחה הייתה פנטסטית, קלעה בחצי הראשון 6 נקודות במתפרצת – יותר מכל מה שקלעה בשלושת המשחקים הקודמים – חדרה, לחצה על מגרש שלם או חצי מגרש, ועל הפרקט נראו לפתע שתי מכבי תל אביב. זה, והיד של טלטוביץ', גרמו לקאחה לקלוע 52 נקודות על אחת ההגנות הטובות באירופה וב-71 אחוז מהשדה (!).

גם למכבי הייתה מחצית ראשונה מצוינת עם 65 אחוז מהשדה ו-7 מ-10 לשלוש. הנתונים האלו הוכיחו שוב: למרות מאמציה של קאחה, שינוי הטקטיקה והלחימה על כל כדור, מכבי קבוצה מוכשרת וטובה יותר. כפי שכבר נכתב פה בעבר: מכבי ברמה אחרת. איבנוביץ' ודאי חש זאת. אם קבוצתו ירדה במחצית חלומית כזאת ביתרון נקודה בזכות שלשה מדהימה של טלטוביץ', הרי שהסיכויים נגדו. בפרפרזה לדבריו של בן גוריון, לא חשוב מה יאמרו הבאסקים, חשוב מה יעשו המכבים. כמו נגד לובליאנה, גם נגד קאחה מכבי מצאה את החמישייה הנכונה שתלחץ על הגז ותסגור את הסיפור.

מכבי הנוכחית היא אחת הקבוצות הגדולות בתולדות המועדון. כמו הגדולות באמת, היא עשתה זאת בדרך שלה, בסגנון ייחודי רק לה, שמאפיין אותה ומטביע את חותמה בהיסטוריה.

עם גארדים אתלטים וחזקים כמו פרקינס ופארגו וחוטף זריז כמו אידסון, בלאט החליט בתחילת העונה שמכבי שלו תלחץ על היריבות ללא הרף ובכל מקום. הוא הטמיע בקבוצה את היסודות למאץ' אפ זון אגרסיבי, אשר ביצועו ללא דופי היה המפתח לשבירת היריבות על ידי יציאה מהירה למתפרצות והשגת נקודות קלות בהתקפות מעבר, תוך ניצול האתלטיות של הסגל. ברוכים הבאים לבית הספר לאימון ע"ש דיוויד בלאט. מכבי הנוכחית הגיעה לפיינל פור עם סגנון משחק שאיש באירופה לא ראה, ורק בזכות זה אפשר להכלילה ברשימת הגדולות באמת.

אבל סגנון המשחק הזה הושתת קודם כל על האנשים ששיחקו אותו. בכל קבוצה יש היררכיה ומנהיגים, הרי אין דין תרומתם של פרקינס או פארגו כדין תרומתם של בורשטיין או מצ'באן. אבל הקבוצה הזאת היא באמת קבוצה. באופן מילולי. ללא קרבות אגו סטייל ג'מצ'י את אנקראם, בלי שחקנים במיליונים וכוכבים בעיני עצמם כמו קרלוס ארויו או גימיקים נוסח טום צ'יימברס, ללא תהום הפעורה בין הישראלים לשחקנים הזרים כפי שהיו בחלק מקבוצות העבר, ללא אינטריגות, בלי יחסים עכורים בין המאמן לשחקניו. אפילו סופו, הימור ענק שהאגו שלו תאם את ממדי גופו, הפך בה לשחקן אמיתי. כל מיני קלישאות נוסח "שלם גדול מסך חלקיו" ומילים כמו "סינרגיה" הפכו למציאות. הקבוצתיות הזו, במגרש ומחוצה לו, היא שהפכה את סגנון המשחק לכה יעיל ושובה עין באותה מידה, והאחווה השוררת הייתה המשענת ברגעים הקשים ומקור ההשראה לקבוצה גאה עם הרבה לב, קבוצה שהחזירה לאוהדי מכבי את הזיק לעיניים.

ההיסטוריה מוכיחה שבכל פעם שמכבי באה כאנדרדוג, בונה קבוצה צנועה ומחתימה שחקנים לא מוכרים הרעבים להוכיח, נולדת לה קבוצה גדולה, שלא לומר שושלת. הקבוצה של 1977 הייתה כזו, כשהניצחון בווירטון ואחר כך על וארזה בגמר הפך אותה למיתולוגית, הקבוצה של 1999/2000 הייתה כזאת, עם אלמוניים כמו האפמן ומקדונלד, גם הקבוצה של 2004 ו-2005 הייתה מבוססת על שחקנים שצמחו מלמטה והפכו כוכבים ענקיים – שלום לך אנתוני פארקר – ונעזרה בכל מיני דיון תומאסים כדי לקחת את היורוליג. נכון, הובאו שמות גדולים כמו שאראס בעבר הקרוב, ארל וויליאמס בעבר הרחוק, ואפילו, אם תרצו, שחורציאניטיס כעת, אבל זה אותו דפוס: הולכים למחסן המאובק עליו תלוי השלט "חדר סקאוטינג", מרכיבים מכל מיני חלפים זולים מכונה, מניעים ומקווים לטוב.

הקבוצות הכי מרגשות של מכבי התחילו כסימן שאלה, כקבוצות שאיש לא ציפה מהן להישגים, ודאי לא בעונת הקמתן, קבוצות שדיברו עליהן כהתחלה של משהו, אבל אף אחד לא ידע את סופו של המשהו הזה. בלאט, גודס וסגל השחקנים הנוכחי הוציאו את המועדון ממשבר עמוק בו היה שרוי בשנים האחרונות, החזירו אותו למסלול ההצלחות, שהן הדלק למכונה הזאת, וניקו את האבק מהמותג "מכבי".

מכבי הנוכחית מצטרפת לרשימת הקבוצות הגדולות של המועדון בכל הזמנים. מכבי לא תשחק בגמר היורוליג. ואולי כן. פקידי היורוליג ידונו עם הנהלת מכבי בנושא, והנה עוד סיבה לעשות סדרות חצי גמר וגמר, שיחסכו את הפארסה המתהווה. אבל בין אם מכבי תשחק בפיינל פור ואף תגיע לגמר ובין אם לאו, זאת אחת הקבוצות הגדולות והמרגשות בתולדות המועדון. הנה מבחן התוצאה: הדמעות של שמעון מזרחי.