העונה הגדולה בחייו

לדיוויד בלאט כבר היו רגעים גדולים בקריירה. הוא הוביל את מכבי תל אביב לפיינל פור בעונתו הראשונה, אחרי שהביס את אותו דושקו איבנוביץ' ואת אותה ויטוריה; הוא לקח אליפות באיטליה עם בנטון טרוויזו; הוא לקח יורוקאפ עם סנט פטרסבורג ובעיקר הניף גביע אירופה עם רוסיה המוגבלת, אבל אתמול הוא רשם את ההישג המרשים ביותר שלו.

שימו לב לשחקנים שזרחו בשביל בלאט במשחק המכריע: ג'רמי פארגו, שהוחתם רק בעקבות אירוע הלב של מיקאיל טורנס והפך בסדרה לאחד הזרים המלהיבים ששיחקו בישראל; דייויד בלו, שהמאמן המשיך להאמין בו למרות עונת קליעה חלשה; גיא פניני, שאמור היה להידחק במורד הרוטציה העונה; ריצ'רד הנדריקס, שכבר היה בדרך הביתה. בלאט ניצח בלי השחקן הטוב ביותר שלו, דורון פרקינס, וכששניים מהכוכבים האחרים, אידסון ושחורציאניטיס, בערב בינוני. הניצחון הזה ממחיש את התכונה החשובה ביותר של מאמן מכבי העונה, זו שלא תמיד איפיינה אותו במהלך הקריירה: יכולת האלתור. אחרי עונה שלמה שבה מכבי לחצה על כל המגרש ושמרה הגנה צמודה ואגרסיבית, בסדרה הזאת הוא בחר באסטרטגיה שונה לחלוטין, של מץ' אפ זון, חילופים אוטומטיים והגנות נסוגות. הוא הוסיף תרגילים בהתקפה וניצח בנוק אאוט את איבאנוביץ', שלמרות הזלזול בו בישראל הוא אחד המאמנים הטובים והשיטתיים באירופה.

מעל הכל, ההישג של בלאט מגיע בתזמון מושלם עבור מכבי. אחרי הפסד של שתי אליפויות בשנתיים, אחרי הסכסוכים הפנימיים והאנטגוניזם שערר המועדון ובעיקר פיני גרשון, הוא בנה קבוצה ששידרה חיוביות מהרגע הראשון. מחדר ההלבשה לא יצאו לכלוכים, שחקני הספסל המשיכו לעבוד קשה במקום לקטר ובלאט עצמו היה הרבה יותר פתוח וכן מאשר בעבר. הוא לא סתם עשה עונת כדורסל גדולה, אלא שיקם כמעט במו ידיו מותג במשבר עמוק. נכון, היריבות במשך מרבית העונה היו חלשות; אמת, קאחה לבורל נפלה מהרגליים. אבל בתחילת העונה, אף אחד לא העריך שהחבורה האלמונית שאסף בלאט תגיע כל כך רחוק. גם אם מכבי לא תעפיל לגמר וגם אם תסבוכת יום הזיכרון לא תיפתר, את הדרך המרהיבה לברצלונה אי אפשר יהיה למחוק.