תחנה אחרונה: ברצלונה - הרגעים המכוננים בעונה של מכבי תל אביב

על פניו, למכבי תל אביב היו בקיץ מספיק סיבות להמשיך ולבנות את עצמה עם פיני גרשון, שוודאי רצה לתקן את הרושם שהותיר אחרי אובדן האליפות ויתרה מכך – הדחה בהצלבה על ידי פרטיזן הצנועה, כשמכבי, לראשונה אי פעם, לא מגיעה לפיינל פור למרות יתרון ביתיות בסדרה. אבל מכבי תל אביב הוכיחה שאינה מהססת לקחת סיכון, לעשות את הבלתי צפוי, לבצע מהפכה אחרי מהפכה עד שיבוא המהפכן שיסמן לה את הדרך הנכונה. דיוויד בלאט היה לאיש הנכון בזמן הנכון. מכבי שיוועה למאמן רעב, שיטתי, מסודר, חרוץ ויסודי, ואילו הוא חיפש מקום מוכר ובטוח אחרי התלאות שעבר באירופה. פתרון נוח לכולם הוא לא תמיד הפיתרון הנכון, אבל במקרה הזה, החיבור היה מושלם. בלאט הגיע בשל ומנוסה לעומת הקדנציה הראשונה, מכבי שיוועה לסדר בבלגן.

ההנהלה רצתה קבוצה רעבה, צנועה, כזאת שיוצרים ממחסן חלפים באזור תעשייה ולא קונים לאחר התרשמות באולם תצוגה נוצץ במרכז העיר. היא הביאה את הנדריקס מגרנדה הקטנה, צירפה ברגע האחרון את פארגו – תיכף נגיע גם לזה - החזירה את אליהו, אבל גולת הכותרת היא החתמתו של שחורציאניטיס ב-5 באוגוסט. באותו שלב סופו היה שחקן גמור, שנזרק מאולימפיאקוס, נדחה על ידי הקליפרס במחנה הקיץ, ושמע שאוברדוביץ' מטיל וטו על בואו לפנאתינייקוס. מכבי לקחה מבחינות רבות חתול בשק, וקיבלה אריה.

השילוב בין היסודיות של בלאט והאופן שבו התחבר לשחקנים, יחד עם הרצון של סופו לשקם את הקריירה ולמצות את כישרונו, הפכו את מכבי תל אביב לקבוצה שסוף סוף יש לה משחק פנים אמיתי, נוכחות בצבע אשר מקשה על חיי היריבות וצורת משחק מגוונת יותר, שהפכה אותה לקבוצה טובה יותר.

בלאט ידע להנחיל את השיטה שתתאים לסגל שחקניו, ובעיקר למגבלות שלהם, סופו התבגר כשעזב את יוון, הוריד במשקל, לקח את עצמו בידיים מבחינה פיזית ומנטלית, והפך לראשונה בקריירה לשחקן מוביל ומשמעותי. עכשיו שניהם בפיינל פור. מה נאמר, תרשמו לעצמכם עוד מהפכה שהצליחה במזרח התיכון.

לעולם לא נדע איזו מכבי תל אביב הייתה העונה עם מיקאיל טורנס, אבל אנחנו יודעים איזו קבוצה נוצרה בעקבות האסון האישי שפקד אותו. ג'רמי פארגו נכנס בדלת האחורית. איש לא חשב עליו עד שטורנס התמוטט, ואילץ את מכבי לבצע צעד נואש והכרחי באותה מידה, ולמלא את הקו האחורי בשחקן שעד אז היה בעיקר האח של ג'נארו פארגו. ירמיהו פרג הצעיר הגיע לקיבוץ, טיפח בגלבוע/גליל תדמית של שחקן כישרוני ואתלטי אך כזה שסובל מחוסר יציבות וחוסר ניסיון, ואיש לא דמיין שהרזומה הזה יהפוך לפרט וויקיפדי בלבד בתום העונה הנוכחית.

המפתח להגנת הלחץ האגרסיבית שמכבי הציגה לאורך העונה הוא שיתוף הפעולה בין פארגו לפרקינס. השניים כיסו את שחקני היריבות תוך ניצול יתרונם הפיזי והאתלטי, כשאידסון סוגר ברוב כישרון את קווי המסירה ומשלים טריו הגנתי מופלא. הכימיה בין פארגו לפרקינס היא המפתח למשחק המעבר של מכבי, כשהשניים מפרגנים אחד לשני במתפרצות, מניעים את ההתקפות וכל זה תוך ידידות מופלאה שחסרה בה המילה "אגו".

פארגו נטמע בשיטה, הפך יחד עם סופו וקצת בלו למוציא לפועל של מכבי במשחק העומד, ולבורג משמעותי במשחק הריצה. ככל שנמשכה העונה הוא צבר ניסיון וביטחון, והפך לשחקן שכבר לא מדברים עליו כפוטנציאל NBA, אלא ככזה שיהיה שם וזה רק עניין של זמן, שמירה על יציבות ושיפור הקליעה מבחוץ.

אחרי ההתמוטטות של טורנס פארגו הפך לאקס-פקטור של מכבי העונה, ועם התמוטטותו של דורון פרקינס, פארגו הפך למנהיג הבלתי מעורער בפיינל פור ובמאבקים בזירה המקומית.

לאחר שנודעה זהות יריבות מכבי תל אביב בטופ 16, היה קונצנזוס כי מדובר בבית קשה. ברצלונה, אלופת היורוליג, הפחידה ובצדק, למרות שלא הרשימה בשלב הבתים; לובליאנה סומנה כאגוז קשה לפיצוח בזכות ניצחונותיה על פנאתינייקוס וצסק"א ובזכות מבצרה הביתי; רומא סומנה כחוליה החלשה בבית. דיוויד בלאט עמד כבר אז על המזל שהאיר פנים למכבי. "מצד אחד, אתה לא רוצה לפגוש את ברצלונה, שלכל הדעות פייבוריטית להגיע לפיינל פור, מצד שני, אתה לא פוגש אותם בהצלבה אם וכאשר נגיע", אמר.

בשני המשחקים בין השתיים בטופ 16 ברצלונה הוכיחה עליונות על מכבי תל אביב. מכבי ניסתה לשחק לאט, לשחק מהר, לנצח מפנים, מבחוץ, ללחוץ את הגארדים של הקטאלנים, לחדור, לבודד. ניסתה הכל. אבל ברצלונה תמיד שלפה איזה נבארו, מוריס או אנדרסון, ידעה לשמור מצוין, לעצור את מכבי ברגעים מכריעים, ולתת הרגשה שמכבי קרובה, אבל לא יכולה. אפילו נס אנדרסון הפך חיש קל לחמש דקות מביכות עבור מכבי. ברצלונה הוכיחה שלמכונה של בלאט יש יכולות מופלאות, אבל גם מגרעות שמונעות ממנה להפוך לקבוצת-על.

למכבי היה קל יותר להתמודד עם החסרונות של קאחה, ולהבליט את יתרונותיה מול השמרנות שהפגין איבנוביץ' בסדרה, מאשר לגבור על ברצלונה ללא יתרון ביתיות. הרי אפילו חומות יד אליהו קרסו מול הקטאלנים. פנאתינייקוס - בעונה לא גדולה שלה, וכאן בא לידי ביטוי הניסיון של אוברדוביץ'' וחבורתו - הוכיחה שאלופת אירופה אינה מושלמת אף היא, ומדובר כאן בהישג אדיר ליוונים. מכבי הייתה נעצרת אם הייתה נתקלת בבארסה ולא בקאחה, ושני המשחקים בטופ 16 המחישו זאת. מכבי תל אביב נוסעת לברצלונה, אבל לא לסדרה בלתי אפשרית אלא לפיינל פור מלא תקוות.

נלך לרגע מעט אחורה. הזרעים לניצחון הגדול הזה בסלובניה, נטמנו, אם תרצו, בניצחון בבלגרד בשלב הבתים. מכבי חזרה לעיר שבה הפסידה בסדרת ההצלבה אשתקד, והוכיחה בעיקר לעצמה שזו מכבי אחרת. המסר שיצא משם: אנחנו לא מסתבכים במקומות שבהם הסתבה הקבוצה של 2010.

האולם בבלגרד, הלחץ הקיים ממילא, הרצון לנקום, כל אלה היו פיקנטריה בלבד. את סופו, אליהו, הנדריקס, פארגו ובורשטיין עניין רק לנצח ולהמשיך הלאה. מכבי תל אביב גברה על פרטיזן, והזכירה שמה שהיה היה. המעגל נסגר באופן סמלי, ממשיכים הלאה.

אותם זרעים נבטו בלובליאנה. בניגוד לקבוצה הפריכה משנה שעברה, מכבי הראתה כמה היא עמוקה, נחושה וחזקה מנטלית, כשהפכה פיגור 10 במחצית איומה, מול יריבה שנלחמה על עתידה בטורניר, לאחד מניצחונות החוץ הגדולים בשנים האחרונות. בתחילת המשחק ה"סטוז'יצה ארינה" הכיל 13 אלף אוהדים משולהבים במיוחד, ובסופו הסלובנים מחאו כפיים למחצית שנייה ענקית של מכבי. במשחק הזה בלאט ומכבי הוכיחו את יכולותיהם להשתנות תוך כדי משחק, ללמוד במהירות את חסרונות היריבה ולהעניש. הפציעה של סופו חייבה את מכבי לשנות סגנון, והיא אכן עשתה זאת. בלאט עבר להרכב סופר מהיר עם אליהו ובלו כגבוהים, ולובליאנה התרסקה.

בלובליאנה מכבי תל אביב הוכיחה שהיא מסוגלת לצאת מבור עמוק, יודעת להסתגל למציאות ולהפוך חיסרון ליתרון, שם עורה הפך מחוספס ולבה קשה, בדיוק התכונות שמובילות אותנו לתחנה האחרונה במסע אל הפיינל פור: פרננדו בואסה ארינה, ויטוריה.

מכבי תל אביב של העונה דרסה את יריבותיה, כפתה על פי רוב את קצב המשחק הנוח לה, לא פעם היא סגרה את הסיפור עוד לפני הרבע הרביעי. אבל אם יש ניצחון שמסמל את האופי והנחישות שהפגינה לאורך הדרך, אפילו יותר מזה שבו פרקינס נפצע, הרי זה הניצחון בוויטוריה.

למרות שמכבי עשתה התאמות נכונות ובניגוד למשחקיה הקודמים נגד הספרדיות העונה היא ניצלה את סופו מצוין בחצי הראשון, המשחק היה בידיים של קאחה. אבל נשארה קרובה בזכות התעלות של בלו, הגנה מצוינת של פרקינס ופארגו והפעלת לחץ על קאחה. יציאתו של סופו מחוסר האוויר בחמש עבירות הפכה את קאחה למעט שאננה, ואילו את מכבי חדה מתמיד.

הבאסקים לא הצליחו להתמודד עם הניידות של אליהו והנדריקס, השלשות של בלו גרמו להם לכאוס בהגנה ומכבי שוב לקחה משחק, שבו היא מגיבה נכון ובזמן, ורואה את יריבתה קופאת במקום ומביטה על פנסי המשאית הצהובה המתקרבת בדהרה. סל הניצחון של פארגו היה הדובדבן על הקצפת.

זה ניצחון שסימל את יכולתה של מכבי לעמוד איתן עם הגב לקיר, להתמודד היטב עם לחץ, למצוא את האיש הנכון שיוביל אותה ברגע האמת, להעצים את המנהיגות של פארגו, להפגין גמישות וגיוון במשחקה. מעבר להכל, הניצחון הזה מסמל את היותה קבוצה ולא אוסף של בודדים. וזה ההבדל בין מכבי 2010 שהתפרקה בבלגרד למכבי 2011 שטסה לפיינל פור בברצלונה.