פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פרננדז בנעליים של דיוויד בלאט

        גם מאמן הנבחרת הצליח בגלל שאיש לא נתן לו סיכוי. נבואות הזעם השיגו את האפקט ההפוך אצל השחקנים. חמי אוזן מסכם

        אם יש משהו שמחבר בין שני חלקי הערב הספורטיבי המשובח שסידרו לנו מישל פלאטיני וג'ורדי ברתומאו, בין המועדון הכי מקצועי בישראל למערכת הכי לוזרית, זו נקודת ההתחלה הדומה. עד כמה שזה שנשמע מוזר, מה שקרה השבוע עם נבחרת ישראל מזכיר מאוד את הקיץ של מכבי תל אביב: נבואות זעם שלא מטילות ספק בעצמן בשום שלב, תחזיות קודרות שלא משאירות מקום ליד המקרה, עמדת אנדרדוג ללא הרבה סיכוי למרכיבים כמו לב, התנגדות ורצון.

        מכל אלו, מכל השחקנים שמעטים האמינו בהם בקיץ, דיוויד בלאט והאימפריה שכל כך רחוקה מהמדינה אותה היא מייצגת, בנו עונה מופלאה, בלי קשר לתוצאת הסדרה מול ויטוריה. בלאט לא רק שרטט כדורסל שהולם את הסיטואציה בה היה שרוי המועדון, אלא הצליח גם לגייס לאט לאט עוד עוד תומכים לצדקת הדרך שלו, שבלבה פועם הדחף לעשות הפוך מכל אלו שמקבלים כמובן מאליו את הנבואות שלהם. תחילה השחקנים, מהר מאוד האוהדים, ומיד אחריהם, בעזרת אותה מערכת משומנת שיודעת לשווק את עצמה, גם העיתונאים.

        בנבחרת ישראל, באופן לא מפתיע, הדברים מתפתחים לאט. הרבה יותר לאט. למרות שהוא המאמן הכי מושמץ כאן מאז מילינקו מיחיץ', לואיס פרננדז בהחלט לא לבד בסיפור הזה. הגישה שלו לנבחרת מאוד מזכירה את אברהם גרנט. שניהם סברו שנבחרת קטנה כמו ישראל צריכה להיצמד למודל של עמנואל שפר: הגנה, מלחמה ועקיצה. גם גרנט לא הצליח לגייס את תמיכת הציבור המלאה, אם כי השיג דיון הוגן יותר בזכות קשריו וכישוריו הפוליטיים. בנבחרת ישראל לדורותיה, המאמן נותר לבד בשדה הקרב. ועזבו שנייה את איכותו, מי היה טוב יותר ולמי הגיעה הבעיטה. המקרה של לואיס פרננדז רק הרבה יותר חמור: לא רק בגלל היותו זר, אלא גם בגלל שהוא נוחל מדי יום כישלון חרוץ במלחמת ההסברה הכל כך חשובה לנבחרת שפועלת כנגד כל הסיכויים.

        בזכות אותה מתקפה מוגזמת ולא הוגנת, על מאמן לא מרשים אבל בוודאי לא כזה איום, פרננדז גייס את הלב של השחקנים. טעות תהיה לחשוב שהנבחרת לא עניינה יותר מדי אנשים השבוע. היא עניינה בגלל פרננדז. התקשורת, כולנו, ציירה מציאות שביום שלישי יהיה לנבחרת כבר מאמן חדש, יחס שעבר את גבול הביקורת המותר ועורר אמפטיה בקרב השחקנים. בשני המשחקים ניכר כמה הם הזדהו עם העוול שנעשה לו. מי כמוהם יודעים שהפער בינו לבין המאמנים האחרים שהיו לפניו בנבחרת הוא לא כזה גדול, מי כמוהם סבל מאותה פטאליות. גם בגלל שפרננדז נצמד בפנאטיות לשחקנים שירצו בהצלחתו, הוא יצא מהשבוע הזה כמנצח. בשבוע נבחרת רגיל, משעמם ואחר כך מאכזב, לא בטוח שפרננדז היה מצליח להוציא שש נקודות.

        החיבור בנבחרת שלו איטי, שיטת המשחק עדיין לא מגובשת, לא בראשו ולא ברגלי השחקנים, כמו גם ההרכב. אבל הלחץ הלא הוגן שהונחת עליו חיבר את השורות טיפה יותר מהר ממה שזה אמור היה לקרות. הרבה יותר מהחילופים המנצחים, מההימורים המוצלחים כמו זה על טל בן חיים (הבלם, כן?), ועוד כמה דברים מוצלחים שפרננדז עשה השבוע, לצד לא מעט שטויות.

        ספק אם זה יספיק אפילו לפלייאוף, אבל אם יש סיכוי לנבחרת של פרננדז זה רק בזכות אותו חיבור של גורמים שאף אחד לא האמין בהם. כולל השחקנים עצמם, שנמאס להם להיות רק מושמצים. עם הסברה טובה יותר של אחת האג'נדות הכי יעילות בספורט, יש לו סיכוי לא רע לצאת בצורה מכובדת מהקמפיין הזה ולגרד את הנקודות גם בהמשך. ספק אם ההתאחדות לכדורגל מסוגלת לסייע לו ברמה הנאותה כמו מכבי תל אביב, יש שם יותר מדי אינטרסים שונים, אבל גם שיפור קטן במקרה שלהם יהיה שיפור גדול.

        זה לא שהתקשורת תהיה פתאום בעד פרננדז, הוא גם עדיין לא הוכיח שזה מגיע לו. אבל האנשים לצידו חייבים לעזור לו להסביר את עצמו ואת מהלכיו טוב יותר, ואולי לגייס עוד קצת תמיכה ורוח גבית. למזלו ולמזלנו, השחקנים שלו מבינים אותם, וגם אם לפעמים הם לא, ההזדהות שהם חשים כלפיו מגשרת על הפערים, כמו השבוע, ובבית כזה לא צפוי ולא מרשים מי יודע איפה זה יכול להסתיים. לצערו ולצערנו, זה כל מה שלנבחרת שלו להציע נכון לעכשיו.