פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עוד שליפה מפתיעה של פרננדז

        ה-1:2 על לטביה היה חשוב בעיקר כדי להראות שלואיס פרננדז הוא לא הסיבה לכל הבעיות של הכדורגל הישראלי, אלא התוצאה שלהן. חמי אוזן עושה סדר לפני שנפרדים ממנו ומביאים את הקורבן הבא

        זה היה ניצחון חשוב של נבחרת ישראל בעיקר בגלל דבר אחד: כדי להבהיר את הנקודה שלואיס פרננדז הוא לא הצורר שזורע הרס בכל חלקה בכדורגל הישראלי, והוא גם לא מרכז הבעיה של הנבחרת. למה זה חשוב? כי בחודשים האחרונים זו הייתה התמונה. שהקמפיין הזה צולע אך ורק בגללו. הוא הפך להיות המטרה היחידה. שום דיון אחר לא מתקיים. התמונה הזו הייתה נוחה ליותר מדי אנשים. לשחקנים, לעיתונאים ובעיקר לעסקנים שהובילו אותו למצב שבו הוא איבד את המנדט שלו ערב שני משחקים כל כך חשובים. אותם עסקנים שהכניסו אותו לכיסא המפלט הכי מהיר במדינה כברירת מחדל ושמטו מתחת לרגליו את הסיכוי ההוגן לשרוד את התפקיד. אז פרננדז עשה הרבה שטויות, נכון, אבל הרוב התחיל ונגמר כתוצאה מאותם מלקחיים שבהם אנו אוחזים בו מאז שהגיע לכאן. מלקחיים שאף מאמן לא שרד ולא ישרוד, בטח מאמן לא יציב כמוהו. גם אם הוא כבר הגיע לנקודת האל חזור, אסור היה שזה רק מה שנזכור מהקמפיין היחיד שלו, שאמור היה להסתיים לולא אותה נגיחה של כיאל.

        וזה באמת היה קצת הערב שלו. של פרננדז. מאותם ערבים שגם לאנשים כל כך דחויים כמוהו יש מעט חסד והדברים מסתדרים לרגע אחד בצורה מעט הגיונית. תחילה, בלומפילד. גם אם הרעיון הזה של להעביר את הנבחרת לאצטדיון שהכי מתאים למימדיה ולצרכיה היה שנים באוויר, פרננדז הוא הראשון שעשה זאת. למשחק הנבחרת נוסף צבע אחר. הדיכאון שבא אחרי שער שאתה סופג מול היציעים הריקים ותחושת הניכור במשחקים מול לטביה באצטדיון רמת גן, הוא הרבה יותר קטן בבלומפילד. קצת יותר רחוק משם, בטביליסי, גיאורגיה הדהימה את קרואטיה, במגרש ממנו ישראל חזרה עם 0:0 שאף אחד לא העריך. אפשר כמובן לתהות למה הגיאורגים מנצחים את הקרואטים ואנחנו לא, אבל זו תהיה, כאמור, ראיה חלקית של הסוגיה. הרי גם יוון ספגה מכה מפתיעה מגיאורגיה, בזמן שישראל עדיין לא.

        זה לא היה ערב שצדקת הדרך הנסתרת של לואיס פרננדז יצאה אל האור, אבל עדיין לא מעט מהרעיונות האמיצים שלו נשאו פרי פתאום והסתירו את פירות הבלגאן שהוא זורע בלחץ בו הוא נתון. ראשון היה זה בירם כיאל, שפרננדז הימר על הדינמיות והפיזיות שלו עוד לפני שהוא נסק בסלטיק, אחרי קיץ מלא בסימני שאלה, בדיוק באותה סיטואציה שבה היה נתון אלמוג כהן בחודשי הקיץ. גם ההימור שלו על ליאור רפאלוב בתור השחקן שייתן לו את ההברקה שתפרוץ את המחסומים הוא הישג שאין לבטל. גם אם לרפאלוב לא היה משחק ענק מול לטביה, הדבר הכי גדול שעשוי לצאת מהקמפיין של הצרפתי זה הפרק החדש שהוא פתח בקריירה של רפאלוב, עם התייחסות אחרת ממה שהכרנו לכישורים שלו ואיך מפיקים מהם יותר. על רכבת הזימונים המוזרה שלו, עלו גם כמה שחקנים שפתחו את המאגר של הנבחרת למקומות שהיא לא הייתה רגילה אליהם. רמי גרשון ואיציק כהן נותנים עומק בעמדה בה לא צומחים לאחרונה יותר מדי כישרונות. לא זכור שדרור קשטן קידם יותר שחקנים ממנו.

        לכן, בערב כזה חשוב לזכור גם מה קורה בשנים האחרונות עם המאמנים הזרים כאן. מה שעובר על ג'ון גרגורי ולואיס פרננדז רק מוכיח שאיבדנו סופית את האמון במאמנים זרים. עד לא מזמן היינו ספקנים, אבל בשנים האחרונות הפכו לנזירים של ממש. תביאו כמה דוגמאות רעות שתרצו, תשלפו את השטות הכי גדולה של המאמן הלאומי, זה עדיין לא יוכל להצדיק את העובדה שאף מאמן זר לא מצליח כאן. הסטטיסטיקה הזו פשוט לא הגיונית.

        גם בערב כזה עדיין לא שכחנו, הניצחון על לטביה שוב הבליט את המעט מדי שפרננדז מוציא מסגל שחקנים ישראלי מוכשר למדי, סגל שבמסגרת של קבוצה בריאה כמו מכבי חיפה היה עולה לליגת האלופות וגם לוקח כמה נקודות. זה צורם בעיקר כאשר רואים מה שוות יריבות עדיפות כמו יוון. אבל היינו צריכים את הערב הזה כדי להבין שזה רק חלק מהתמונה, ואפילו לא הפרט המרכזי בה. תיקו היה שולח אותנו לסכם את הקמפיין כבר עכשיו עם תובנה אחת וחלקית מאוד שנקראת פרננדז, ושולל מאיתנו את האפשרות לשפוט את הקמפיין המאכזב עד כה בצורה נכונה, נבונה ומושכלת, בדרך להליך בחירת מאמן טוב יותר ויצירת אווירה שתאפשר לו ותעזור לו לעבוד טוב יותר.