מרץ המשוגע של הפועל תל אביב

סוף סוף יש תמורה בעד האגרה. כבר שלושה חודשים שאשתי לא מבינה למה אני מתנדב להישאר ער כל הלילה ולטפל בתינוק החדש בכדי שהיא תוכל לישון שנת ישרים, ותאמינו לי שאין בלוף גדול יותר מאשר המושג "ישן כמו תינוק" - שכחו להגיד לנו שהוא גם מתעורר באמצע שנת התינוק שלו מספר לא מבוטל של פעמים.

אבל כל זה כלל לא משנה כעת, לא כשאנחנו באמצע מרץ במהלכו של שיגעון המכללות ובפתחו של אפריל שיביא עמו לא רק את האביב אלא גם את פלייאוף ה- NBA. הכל כמובן קורה באמצע הלילה. טורניר המכללות הוא תענוג לכל חובב כדורסל. יש שיתווכחו על הרמה, אבל אף אחד לא יטיל ספק באנרגיות המטורפות, באינטנסיביות הבלתי נגמרת, באולמות המפוצצים ערב ערב וכמובן בדרמות שכאילו נכתבו מראש על ידי מיטב תסריטאי הוליווד. אין פלא שבריאן אוסברי לא התעורר לאימון הקליעות הקבוע שלו בבוקר המשחק שלנו השבוע ברמלה. אוניברסיטת מיאמי בה הוא שיחק ולמד שיחקה יום קודם בשעת לילה מאוחרת. למי שדואג, במשחק הוא המשיך לקלוע וכרגיל סיים כמצטיין על המגרש.

ידעתי שיהיה משחק קשה ברמלה ואף לחשתי למקורבים שאם ננצח שם זה יראה על הכוח שלנו לעלות ליגה גם עם חסרונו של זר אחד. רמלה ניצחה תשעה מתוך עשרת משחקי הליגה האחרונים שלה, עמדה לפני המשחק מולנו על שבעה ניצחונות רצופות ועם שחקנים ותיקים ומנוסים כמו אילן ברקוביץ', דרור דוידי ואבי סוכר, היא קבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש בפלייאוף, ובמשך שניים וחצי רבעים הרגשנו את זה על בשרינו. לא יוצא לי להגיד את זה כמעט, בטוח לנוכח האולמות הדחוקים בליגה הלאומית וכמות הקהל שמלווה אותנו בכל משחק, אבל כמעט ולא שמעתי את הקהל שלנו ביציעים, אותם 150 המסורים שמלווים אותנו לכל מקום נבלעו בתוך האולם המרשים שחבל שאין עוד כמותו בארץ.

מה שכן, לא הפסקנו, אף לא לרגע, לשמוע את חצוצרתו של ילד מקומי שעמד לנו מאחורי האוזן כל המשחק ודאג אף להתקרב בפסקי הזמן. את שחקנינו האדומים לא שמעו וגם לא ראו, כאשר רמלה התפוצצה על המגרש ועלתה ליתרון מבטיח כבר מהפתיחה. כנראה שהשטיפה שעברו החבר'ה בהפסקה לא ממש הועילה ולקראת אמצע הרבע השלישי עלו הרמלאים ליתרון מבטיח של 14 נקודות. באותם הרגעים ראיתי את הקומץ קופץ ומעודד אבל לא שמעתי כלום, צפיתי בחבר'ה על המגרש מנסים ולא מצליחים, הייאוש היה כבד מנשוא ואז פתאום הכל השתנה. פתאום החבר'ה התחילו לשמור, ככה משום מקום, למה פתאום עכשיו? למה לא יכולתם לשמור ככה מתחילת המשחק? והתשובה המתבקשת היא ככה. יש דברים שאי אפשר להסביר.

ככה פתאום משתנה מומנטום של משחק. אולי לקחנו פסק זמן בזמן, אולי חילוף נכון של שחקן או הגנה, אולי רמלה התעייפו, אולי כי הספסל קיבל עבירה טכנית, אולי היה זה מכלול של דברים שגורמים לאנרגיה להתפרץ מגופם של השחקנים ואולי, כי לקורקי, עוזרי הנאמן, כבר כאב בעור התוף והוא הוציא את עצביו על הילד המצפצף ביציע.

הרבה אולי, אבל מה שבטוח זה שפתאום החבר'ה התחילו לשחק, פתאום שמעו את הקהל ופתאום הילד הפסיק לצפצף.