נאום ההתקפה

הנתון שצריך להטריד את מכבי תל אביב ביומיים הקרובים, לקראת המשחק השני בויטוריה, אינו ה-0:1 של המארחת, אלא ה-4:1 המצטבר מול קבוצות רבע גמר ביורוליג, שלגמרי במקרה שתיהן ספרדיות. הקלישאה אומרת שכדורסל מנצחים בהגנה, אבל האמת היא שמכבי מפסידה את המשחקים הללו דווקא בהתקפה.

זה לא שלדייויד בלאט חסרו טעויות הגנתיות. דייויד לוגן ניצל במחצית הראשונה חילופים ורוטציות לא טובות כדי להתעלל בדייויד בלו, לתפור שלשה אחרי שלשה ולפתוח פער שמכבי לא התאוששה ממנו עד תום המשחק. מנגד, בלאט באמת ניסה הכל: מכבי שמרה לחץ אפקטיבי על שלושת רבעי מגרש, חטפה תשעה כדורים וגרמה לקבוצה הביתית לאבד 12 כדורים, מול שבעה בלבד של הצהובים.

אלא שלדושקו איבנוביץ' יש עוגנים התקפיים בלי סוף, בעוד בלאט לא יודע על מי לסמוך. העובדה שריצ'רד הנדריקס מוביל את רשימת הקלעים היא בשורה רעה. הדקות שלו באות על חשבון שחורציאניטיס, שאמור להיות הציר ההתקפי של מכבי וגם לשחרר לקליעות את הקלעים מסביבו. רק שקאחה מנצלת את האיטיות שלו בעזרה ההגנתית לשלשות חופשיות, ולאור נוכחותו של סטנקו באראץ' גם לא נדרשת להציב עליו שמירה כפולה.

בהיעדר קליעה מבחוץ (3 מ-16 מחוץ לקשת) מכבי תלויה ביכולת לגרום לקאחה לבורל להחטיא ולטעות, אבל היא נתקלת באינטליגנציה האינסופית של הוארטס (שחיסל את המשחק עם 5 נקודות רצופות ברבע האחרון), בחבורת חורכי הרשתות של לוגאן, סן אמטריו וטלטוביץ' ובבאראץ', אולי השחקן הכי אנדרייטד באירופה כרגע. כך שהיא תשלה את עצמה אם תספר שהבאסקים ניצחו בזכות 13 מ-26 מחוץ לקשת, פשוט כי כך הם קולעים בדרך כלל.

בלאט, לעומת זאת, מתקשה לראות מי משחקניו יצליח להתעלות ולאפס את היד, מפני שרובם טרם הצליחו לעשות זאת העונה בחוץ מול קבוצות טובות באמת. מכבי נראית כרגע כמו חבורה של שחקנים מסייעים נהדרים ומסורים, שמחכים למנהיג שיוביל אותם לארץ המובטחת והמנהיג הזה יכול להיות רק האיש הגדול בצבע. בלאט חייב ביומיים הקרובים לשבור את הראש ולהבין כיצד להחזיר את שחורציאניטיס לעניינים, בלי להחריב לקבוצה שלו את ההגנה.