פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עוד מוקדם לדבר על שושלת: על ההצלחה של שיקגו בולס

        דנג ונואה מהווים צוות משלים מצוין לדרק רוז, ותיבודו הפתיע את כולם, אבל עד ששיקגו לא תצבור ניסיון ותעבה את הסגל, ג'ורדן ופיפן ימשיכו להיות קוף על הגב

        חודש לפני הפלייאוף זה זמן טוב למשוך תשומת לב. לאורך כל העונה שיקגו חלפה מתחת לרדאר של הקבוצות הגדולות ב-NBA, הבולס אפילו נחשבו לקבוצה שכדאי לגדולות במזרח לקבל בסיבוב השני, כאשר ב"גדולות" הכוונה הייתה לבוסטון ומיאמי. אבל נכון לרגע זה, מבט על צמרת המזרח מראה ששתי הקבוצות מהמשפט הקודם ייאלצו להילחם אחת בשנייה בסיבוב השני, כאשר מעליהן נמצא שם מוכר מהעבר. ומבט על לוח המשחקים מגלה שבכלל לא בטוח שהמצב הזה הולך להשתנות.

        דרק רוז, שיקגו בולס (AP , Tony Dejak)
        לאורך כל העונה שיקגו חלפה מתחת לרדאר של הקבוצות הגדולות ב-NBA. דרק רוז וקייל קורבר (ספק: AP)

        לוח המשחקים הוא סיבה מרכזית לכך ששיקגו הייתה סוד שמור עד לשבועות האחרונים. חודש ראשון רצחני, כולל מסע הקרקס המפורסם, גרם לה לרדוף אחרי בוסטון מהרגע הראשון, אבל מאז ה-4 בדצמבר הבולס הפסידו רק עשר פעמים (בהפרש ממוצע של 4.8 נקודות) לעומת 40 נצחונות, כאשר פרט לנובמבר לא היה להם חודש עם יותר מארבעה הפסדים. גם רצף של 11 משחקי חוץ ב-14 משחקים בפברואר ומרץ, כששניים ממשחקי הבית הם מול סן אנטוניו ומיאמי, לא עצר את החבורה האנרגטית שהפכה לשם החם בליגה בטיימינג מצוין לקראת חלוקת התארים האישיים והפלייאוף.

        לפעמים האמירה הגדולה ביותר שניתן לייצר היא בהפניית הזרקור- למי מתייחסים, כמה ואיפה. לכן היה לי חשוב ששני השמות הראשונים שאזכיר בכתבה הזאת הם לואל דנג וג'ואקים נואה. לא כדי להקטין מההישג של דרק רוז, המועמד הוודאי ל-MVP, וטום תיבודו, המועמד המוביל למאמן העונה, אלא כדי להדגיש ששיקגו היא לא קבוצה של שני אנשים.

        חוסר אגו

        דנג ונואה, הסודני-בריטי והצרפתי-אמריקאי, הם שניים מהשחקנים היעילים בליגה בעמדות שלהם והם שני שחקני ההגנה החשובים ביותר בקבוצת ההגנה הטובה בליגה. אבל החשיבות של דנג ונואה הרבה יותר גדולה מהכישרון שלהם. הרי במקרה של הסנטר האנרגטי, הקבוצה הסתדרה מצוין גם בלעדיו במהלך העונה למרות שהמחליף שלו בן 38. השניים האלה חשובים במיוחד לבולס כי הם השחקנים הקבוצתיים האולטימטיביים - אין להם אגו, הם מוכנים לזוז הצידה כדי לפנות מקום לאחרים וגם לקחת אחריות במקומות בהם האחרים מתקשים.

        דנג היה אמור להיות כוכב NBA, אבל הרבה יותר נוח לו לתפקד כשחקן משלים ולא נשארו לא משקעים מהתקופה בה היה אמור להנהיג את ה-"בייבי בולס". נואה נודע עוד במכללות כשחקן שכל רגע, על הפרקט ומחוצה לו, חושב רק על איך לעזור לקבוצה לנצח. בשילוב בין כישרון לאופי, לא בטוח שקבוצה גדולה יכולה למצוא מספרי 3 ו-4 טובים יותר.

        הנקודה הזאת חשובה במיוחד כשזוכרים את סימני השאלה שאפפו בתחילת העונה את השניים שנמצאים בקדמת הבמה. רוז הגיע לשלב בו נשאלת בקול רם השאלה אם יש לו מה שצריך כדי להיות מנהיג. בקיץ הוא זז הצידה וראה את קווין דוראנט משתלט על נבחרת ארה"ב, הדיבור על כך שהוא שקט ומופנם מדי הגיע לשיאו, ולכן הייתה תחושה שהוא זקוק לסופרסטאר אמיתי לצידו. תיבודו נחשב לעוזר המאמן האולטימטיבי ולא היה ברור אם האובססיביות והדמות הייחודית שהוא דאג לטפח בעשור וחצי כמומחה הגנה מתאימות למאמן ראשי, שצריך לדעת גם להסתדר עם שחקנים בעייתיים.

        חצי שנה עברה וכל סימני השאלה הפכו לסימני קריאה. לצד הקרדיט הרב לשניהם, אסור לשכוח את הצוות שסביבם. כי עבור סופרסטאר שמתקשה להנהיג ומאמן רוקי וקשוח עם עודף מוטיבציה, הנוכחות של שחקנים כמו דנג ונואה היא קריטית. אלה בדיוק השניים שידאגו לפנות מקום לכוכב כדי שינהיג ויקבלו את מרותו ללא בעיה, שייסחפו אחרי המחויבות של תיבודו וידביקו בכך את שאר החברים לקבוצה ושיעשו את זה בלי לבקש אפילו גרם אחד של תהילה לעצמם. בכלל לא בטוח שבלעדיהם כל הבעיות הפוטנציאליות, כולל ההשתלבות של קרלוס בוזר הבעייתי, היו נעלמות בכזאת קלות.

        הגנת ברזל

        ההחלטה על מי לדבר ומתי היא גם זו שגרמה לכך שעד עכשיו לא הזכרתי את מייקל ג'ורדן. חבל שאין דרך להימלט מזה. ג'ורדן כבר מתפקד על תקן הקוף על הגב של כל כך הרבה שחקנים, עכשיו ניתן לצרף אליהם רשמית את רוז. השחקן הכי טוב של הבולס מאז הוד אוויריותו ייאלץ לחיות עם ההשוואה הבלתי אפשרית, והתחושה היא שרבים מתקשים להתפעל מהפוינט גארד הנדיר הזה עד הסוף בגלל ההשוואה הזאת. אם רוז יצליח להוביל את שיקגו לאליפות באחת מהשנים הקרובות זה יהיה הישג עצום, בטח באקלים חיבור הסופרסטארים הנוכחי, אבל נדמה שרבים ייראו בכך רק התחלה מתבקשת.

        דווקא ההשוואה הקבוצתית הרבה יותר מעניינת. בדומה לשיקגו ההיא, גם הקבוצה הנוכחית מתבססת על סופרסטאר והגנה. אמנם אז היו שם כמה משחקני ההגנה הגדולים אי פעם, אבל גם הקבוצה הנוכחית מציבה סטנדרטים גבוהים מאוד. שיקגו הנוכחית לוקחת בקלות את תואר קבוצת ההגנה הטובה בליגה ואחת הטובות בשנים האחרונות, שהיו עמוסות בקבוצות הגנה גדולות.

        היא ראשונה בליגה באחוזים של היריבה מהשדה ומהשלוש ובכמות השלשות של היריבה, קבוצת הריבאונד הטובה בליגה בפער עצום (לוקחת 5.6 ריבאונדים יותר מהיריבה, כמעט פי 2 מהבאה בתור ברשימה) ושנייה בכמות הנקודות והאסיסטים של היריבה, בשני המקרים בפער של עשירית מהראשונה.

        ובדומה לשיקגו הגדולה, גם בקבוצה הנוכחית מילת המפתח בהגנה היא קבוצתיות. בכלל, קבוצתיות היא מילת המפתח אצל תיבודו הרבה יותר מהגנה, מה שהוא מלמד את השחקנים שלו זה לחשוב באופן קבוצתי ולבצע מהלכים שתורמים לכל הקבוצה. זה נכון גם להתקפה, גם אם לא תמיד קל לשים לב לכך כשהכל עובר דרך רוז. שאר השחקנים עובדים בשבילו והוא עובד בשבילם, קבלת ההחלטות בזריקות לוקחת בחשבון את הריבאונד והמסירות לוקחות בחשבון את המחיר של איבוד. במילים אחרות, הדברים הקטנים שהופכים קבוצה לגדולה הם אלה שבולטים בשיקגו.

        אבל יש מספיק חסרונות

        מבחינתי, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לשיקגו עכשיו זה פיתוח ציפיות מוגזמות. כי בזמן שמדובר בקבוצת עונה רגילה נפלאה, לא בטוח שהם מוכנים למעמד של קונטנדרית אמיתית. בדומה לאוקלהומה סיטי, הם עדיין לא עשו מספיק בפלייאוף והכוכב שלהם רק בתחילת דרכו. זה עוד לא הזמן לרוץ לאליפות, יהיו להם מספיק שנים לכך. השנה ציפייה ריאלית יותר תהיה לעבור סיבוב-שניים ולתת פייט רציני לאחת הגדולות האחרות.

        פרט לחוסר הניסיון, הסיבה המרכזית לכך ששיקגו לא נראית לי קבוצה לאליפות היא הדלילות בכנפיים. פרט לדנג יש שם מספר שחקנים מאוד חד ממדיים. מכיוון שגם דנג עצמו הוא שחקן של פחות מ-35 אחוזים מעבר לקשת, יש מעט מדי אופציות לקליעה מבחוץ סביב רוז. האופציה המרכזית היא של קייל קורבר, אבל זה לא שחקן שתיבודו ישמח להשתמש בו יותר מדי בהגנה מול שחקני הכנף של בוסטון ומיאמי.

        בסדרות ארוכות ניתן לשער שיריבות ילמדו לצופף נכון ולהמר על השלשות של שיקגו. לדעתי, עד שהבולס לא יוסיפו שוטינג גארד משמעותי ו/או שחקן פנים שקולע מבחוץ, לספסל יהיה להם קשה מאוד לעבור סדרות מול יריבות רציניות.