פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תמשיכו לדבר, אני מנצח: על האגדה ושמה דושקו איבנוביץ'

        לאורך ההיסטוריה המשותפת שלנו איתו, פרשני ואנשי הכדורסל בישראל למדו לאהוב לבוז לדושקו איבנוביץ'. הפכנו אותו לרס"ר משמעת, אבל רס"ר משמעת לא הופך לאגדה

        כשתישמע שריקת הפתיחה לסדרת רבע הגמר ביום שלישי הקרוב, הצופה הישראלי הממוצע, כמו גם האוהדים הצהובים יסתכלו סביב בדריכות שיא. כשיסתכלו על היריבה הבאסקית לא מעט דברים יטרידו את מנוחתם: אולמה הביתי של היריבה, בהינתן יתרון הביתיות שיש לה; השלשות של מירזה טלטוביץ'; הקילר אינסטינקט של סן-אמטריו; ואפילו הבאסקי התורן שיפרוץ למגרש במוקדם או במאוחר לשטח המגרש, עטוף דגל פלשתין;

        ליאור אליהו שחקן מכבי תל אביב (שמאל) מול מירזה טלטוביץ' שחקן קאחה לבוראל (ברני ארדוב)
        בכלל לא בטוח שזה המאץ'-אפ המרכזי. אליהו מול טלטוביץ' (צילום: ברני ארדוב)

        כשיכוונו המצלמות לעברו של מאמן קאחה לבוראל, לעומת זאת, יבחינו בישראל בדמות גרוטסקית כמעט מבחינתם. כי דושקו איבנוביץ', לפחות כמאמן, מוכר כאן בעיקר בזכות הסיפורים הידועים על שיטות האימון הייחודיות שלו. הסטריאוטיפ שבנתה תקשורת הספורט סביב המונטנגרי טומן בחובו כמה הנחות יסוד: מדובר במאמן ארכאי ונלעג, מנהל משחק בינוני ומטה, בעל שיטות עבודה שפסו מן העולם מחמת מיאוס. עמוק בנבכי נשמתו של איבנוביץ', אגב, שוכן דמון סדיסטי שכל מבוקשו הוא לחזות בשחקניו כשהם שותתי דם, נאנקים מכאב אחרי עוד פציעה שנגרמה בזכותו.

        עבור רבים, המצ'-אפ שמתוכנן על הקווים, בין איבנוביץ' לבלאט, הוא מה שבספורט האמריקאי אוהבים לקרוא "נו בריינר". קרב שמוכרע מראש, בלי צל של ספק, לטובת מאמנה של מכבי תל-אביב. בזמן בו החיפוש המאולץ אחר סנסציות הפך ללחם חוק בתקשורת, אין זה פלא שמתגלה פער כה משמעותי בין הסטריאוטיפ לבין המציאות בשטח - שם איבנוביץ' עומד איתן במקום הראוי לו, בתור אחד המאמנים המצליחים ביבשת בעת הנוכחית. האם די בלהיות רס"ר משמעת בכדי להגיע להישגים משמעותיים כל-כך?

        דושקו איבנוביץ' מאמן קאחה לבוראל (AP)
        כמה נכון הסטריאוטיפ שדבק בו לאורך השנים? איבקוביץ' (צילום: AP)

        דם חם, זה מה שכולם אומרים שיש לי

        קריירת האימון של איבנוביץ', בדומה לקריירה כשחקן פעיל, שזורה ברובה המוחלט בהצלחות, זאת על אף שעבר מסלול לא שגרתי, ביחס למאמנים מפורסמים אחרים ממדינות אקס-יוגוסלביה. בניגוד למרביתם, איבנוביץ' לא סלל את דרכו לפסגה דרך קבוצות מהבלקן. החל מהעונות הראשונות כמאמן ראשי, אז שימש כאייקון דווקא בשווייץ, מכל המדינות בעולם, כמאמן הנבחרת המקומית לצד תפקיד נוסף בפרייבורג, עימה זכה בשלוש אליפויות בין השנים 1996-1999. עונה לאחר מכן לקח את לימוז' הצרפתית לזכייה מרשימה בגביע קוראץ' ולאליפות צרפת.

        היילייט הקריירה של המונטנגרי, עם זאת, הוא התקופה הנהדרת בויטוריה. איבנוביץ' קיבל את המושכות במועדון הבאסקי בשנת 2000 והצעיד את המועדון לגבהים חדשים שלא הכיר. כבר בעונתו הראשונה הוליך את טאו לסדרת גמר אדירה ובלתי נשכחת מול קינדר בולוניה (שנותרה סדרת גמר ראשונה ואחרונה בהיסטוריה של היורוליג), שהסתיימה בהפסד צמוד. בסך הכול, במהלך כהונתו כמאמן בויטוריה, סחף איבנוביץ' את הקבוצה לשתי אליפויות ספרד, שלושה גביעים ושתי הופעות בגמר היורוליג.

        "חשוב לציין שעוד לפני מינויו של איבנוביץ' טאו הפכה לקבוצה שמדברים עליה", אומר נאצ'ו מנדזה, המסקר את הקבוצה הבאסקית עבור היומון הנפוץ "דיאריו ספורט", "אבל איבנוביץ' עצמו הצעיד אותה קדימה בצורה דרסטית. מגיע לו רוב הקרדיט על כך שהקבוצה הפכה למותג בעל שם, לאימפריה של ממש בכדורסל האירופאי".

        נוכח נימת הזלזול שבוקעת כשמדברים כאן על איבנוביץ', אין זה אלא אירוני להתוודע לכך שלמעשה, מדובר בדמות המייצגת את האנטי-תזה לכל התחלואים שכל כך מאפיינים את הכדורסל הישראלי, ואת תרבות הספורט בישראל בכלל. בעוד שתרבות הספורט כאן לוקה בהיעדר-דרך, חוסר-מקצוענות ואימפרוביזציות תוך כדי תנועה, השיטה החדה והברורה של איבנוביץ' ולבוראל, שאכן כוללת משמעת ברזל ואף יותר מכך, מזינה את כל מי שמסביב.

        שחקן טאו ויטוריה טיאגו ספליטר מעונת 07/08 (GettyImages)
        "מגיע לאיבנוביץ' רוב הקרדיט על כך שהקבוצה הפכה למותג בעל שם, לאימפריה של ממש בכדורסל האירופאי". ספליטר (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        כך, למשל, שיטתו הידועה לשמצה של איבנוביץ', הצמיחה עשרות כוכבים וייצאה מספר רב של שחקנים ל-NBA. לואיס סקולה; אנדרס נוצ'יוני; חוסה קלדרון ;טיאגו ספליטר; אלו רק חלק מרשימה ארוכה של שחקנים שתירגמו תחת איבאנוביץ' את הפוטנציאל הגלום בהם לכדי שחקנים שלמים ומהוקצעים. בקבוצה הנוכחית הסמנים הבולטים לגדולה של איבאנוביץ' בפיתוחם של שחקנים הם מירזה טלטוביץ' וסטאנקו באראץ'- שהגיעו לויטוריה בגיל צעיר מתחת לרדאר ואט הופכים לשניים מהטובים ביבשת בעמדתם. מסתבר שמי שיהיה מוכן לקבל על עצמו עול-מלכות-איבנוביץ', גם אם מדובר בחתיכת עול, יצא כנראה נשכר.

        "איבנוביץ' יחיד במינו בהצלחה שלו בלגדל ולפתח שחקנים", מחזק העיתונאי הספרדי הותיק, פראן מרטינס. "אמנם היו שחקנים שברחו ממנו אחרי אימון אחד כשהבינו עם מי יש להם עסק, אבל רובם הפנימו במוקדם או במאוחר שמדובר באדם הגון. איבנוביץ' היה מביא את הבן שלו לפעמים לאימונים וגם עליו לא היו לו שום רחמים".

        "מי שמבין שהיחס הקפדני שלו אינו אישי", מוסיף מרטינס, "רואה בסופו של דבר עד כמה גדול היה השיפור שלו ככל שעבר זמן. השחקנים בסופו של דבר מאמינים במתודה שלו".

        בראיון שהעניק לואיס סקולה לאחר עזיבתו את ויטוריה, לטובת קריירה חדשה ומוצלחת מעבר לים, ניכר כי הארגנטינאי אסיר תודה לאיבנוביץ', ואף אימץ את הפילוסופיה שלו. "שיחקתי עבור דושקו חמש שנים, ואני חייב לו לא מעט מהקריירה שלי וההתפתחות שלי כשחקן. הוא שם את הרצינות והמקצוענות בראש סדר העדיפויות, וזאת הדרך המושלמת בעיניי למאמן. הוא עושה את העבודה שלו בצורה פנטסטית".

        לואיס סקולה, יוסטן רוקטס (GettyImages , Stephen Dunn)
        גם הוא חייב לא מעט לאיבנוביץ'. סקולה (צילום: מג’בנק – GettyImages)

        עניין של עיתוי

        מוני גאון, לשעבר בצוות המקצועי של בוסנה-סראייבו בימיה הגדולים ומכר קרוב של איבאנוביץ', מספר מעט על שיטות העבודה של איבאנוביץ' עם שחקניו: "מעבר לעובדה שהוא לא עושה להם הנחות באימונים, הוא מקדיש זמן גם לעבודה אישית עם שחקנים. בכל פעם עובדים על משהו אחר ברפרטואר, ומנסים לגוון את צורת המשחק, לשפר תנועות, קליעה וטכניקה".

        העבודה של איבאנוביץ' עם שחקנים באופן פרטני, יש לציין, שונה במהותה מזו של מאמנים אחרים הידועים בטיפוח שחקנים צעירים, כמו "דולה" וויושביץ' לדוגמה. הבאסקים לא היו ולא יהיו קבוצה בסדר הגודל של פרטיזן בלגרד או ליובליאנה דלות האמצעים, אשר נותנות במה לשחקנים צעירים לעיתים בלית ברירה. איבאנוביץ', לעומת זאת, מקבל לידיו שחקנים בשלב ההתפתחות השני, כשמטרתו העליונה היא להפוך אותם לשחקנים מהשורה הראשונה ביבשת, בהתאם לשאיפות הקבוצה. וזו, כנראה, חוכמה גדולה אף יותר.

        יסמין רפשה, שועל ותיק בסצנת הכדורסל האירופאי, מאבחן מעלה נוספת של הקולגה ממונטנגרו. "הדבר הראשון שעולה בראש סביב איבאנוביץ' חייב להיות העובדה שהקבוצות שלו תמיד מגיעות למאני-טיים כשהן בשיא. במשחקים חשובים על כל הקופה, לאבוראל תמיד משחקים את הכדורסל הטוב ביותר שלהם. הנה, למרות הביקורת על משמעת האימונים של איבאנוביץ', אפשר לראות שהקבוצה שלו תמיד מגיעה מוכנה מצוין למפגשים הללו מבחינה פיסית, וגם מבחינה טקטית ומנטלית".

        ואכן, על שמו של איבאנוביץ' רשומות כמה מההפתעות הגדולות בכדורסל האירופאי. הסוויפ הסנסציוני על ברצלונה בסדרת הגמר הספרדית בעונה שעברה קופץ ראשון לראש, אך גם הניצחון המרעיש על צסק"א בפיינל-פור במוסקבה בעונת 2004-2005 נחרט בזיכרון. גם קאחה לבוראל הנוכחית נותנת ביטוי למגמה הזאת: למרות עונה הפכפכה, היא רשמה ניצחונות גדולים על ברצלונה ופנאתינאייקוס, וניצחה משחקי חוץ קריטיים כשאיום ההדחה המוקדמת בשלב הבתים ובטופ 16 עמד מולה.

        "לפני המשחקים החשובים איבאנוביץ' מוריד את כמות האימונים ואת העומס, ומתמקד בהכנה טקטית", מסביר מוני גאון. "למעשה אין לו צורך באימונים חזקים מדי, כי לאורך העונה כולה היו כאלו. השחקנים שלו הופכים לחזקים ועמידים פיסית ומנטלית כבר הרבה לפני כן, בשלב מוקדם של העונה".

        רפשה מסכם: "איבאנוביץ' הוא האיש הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון. הוא מתאים מאוד לגישה של ויטוריה כמועדון, שרוצה להחתים שחקנים פחות מוכרים ולהפוך אותם לשחקנים ברמות הגבוהות. הוא מתאים לאופי החם של הבאסקים ולדרך חיים שלהם. לא לחינם המעמד שלו בויטוריה גבוה כל כך". האם גם בישראל יצליחו ללמד עליו זכות?

        דושקו איבנוביץ' מאמן קאחה לבוראל (AP)
        יסמין רפשה מפרגן: "הקבוצות של דושקותמיד מגיעות למאני-טיים כשהן בשיא. במשחקים חשובים על כל הקופה, לאבוראל תמיד משחקים את הכדורסל הטוב ביותר שלהם" (צילום: AP)