האמת? לא קל לכתוב על מיאמי עכשיו. בשבוע האחרון כולם כבר עשו את זה. רצף חמשת ההפסדים לקבוצות טובות, רובם בבית ורובם במשחקים צמודים, הגיע בדיוק בזמן עבור כותבי הטורים - הרי נגמרו כל הנושאים האחרים שאפשר לעסוק בהם וגם, בלי קשר לרצף ההפסדים, זה זמן טוב לחזור אל ציר העלילה המרכזי של העונה.
במהלך השבועיים האחרונים היחס הממוצע אל מיאמי התחלף מספר פעמים. מ-"טוב, הם רחוקים מלהיות מושלמים כרגע, אבל אם תהיה להם סבלנות לצרף שני שחקנים סבירים ומאמן, תוך שנתיים יהיה קשה מאוד להתמודד איתם", דרך "וואו, הם לא מסוגלים לנצח קבוצה רצינית ו/או משחק צמוד. משהו בסיסי לא עובד שם, נראה שהפיצוץ בדרך" ו-"הא, הא. הם בוכים" (בקול של נלסון מהסימפסונים), ועד - "מה קשור ניצחון על הלייקרס הלוהטים עכשיו, בדיוק אחרי שסיימתי לפתח תיאוריה מנומקת שמוכיחה שהם לא שווים כלום?"
אז כן, הניצחון על הלייקרס הופך את נקודת הזמן הנוכחית לבעייתית במיוחד. כרגע לא ניתן לדעת אם מדובר ברגע משנה מומנטום, בהצהרה שמיאמי לחלוטין היתה זקוהה לה במיוחד עבור עצמה או שמא זהו ניצחון מקרי שלא משנה את השבר הבסיסי שנחשף בסאות' ביץ' בשבועיים האחרונים. אבל אתם יודעים מה? אם הייתי מתבקש לפרט את הבעיות הגדולות ביותר של מיאמי לפני המשחק ולהגיד מה צריך לקרות כדי שהם יתחילו לנצח, הפתרונות היו נראים בדיוק כמו מה שעבד מול האלופה: כריס בוש נראה כמו סופרסטאר מול יריב רציני, שחקני המשנה קלעו שמונה שלשות, ההגנה חזרה לעבוד במחצית השנייה, במאני טיים הכדור היה בידיים של וויד ולא של לברון ובהתקפות המכריעות הם השתמשו בפיק&רולים במקום בבידודים.
אי לכך ובהתאם לזאת, אני יכול להרשות לעצמי לדלג על הצד המקצועי בכתבת המשבר של מיאמי ולעבור למה שגם ככה נראה לי כמו הצד החשוב יותר: הפסיכולוגי. אני לא מאלה שחושבים שהעונה הרגילה הראשונה של פרוייקט השלישייה מוכיחה שזאת פשוט לא קבוצה עד כדי כך טובה מבחינה מקצועית נטו, שוויד ולברון לא מתאימים לשחק יחד ורק מפריעים אחד לשני, שבוש הרבה פחות טוב מהמספרים שלו בטורונטו, שהצוות המסייע מגוחך, שספולסטרה לא מאמן ושהתקפת חצי המגרש שלהם לא שווה כלום. מבחינתי, החיסרון המקצועי המשמעותי היחיד של ההיט כרגע הוא המחסור בנוכחות הגנתית משמעותית בצבע, ואת זה ניתן לפתור בקיץ בעזרת ה-MLE. כל שאר ההסברים הם קודם כל פסיכולוגיים. אז בואו נושיב את החבר'ה על הספה ונצא לדרך.
אבא רק הלך לקנות סיגריות
אמרנו הסבר פסיכולוגי, אמרנו לברון ג'יימס. גם לפני הקיץ ההזוי שלו, סימן השאלה המרכזי סביב קינג ג'יימס היה קשור ליכולתו להנהיג קבוצה ברגעי משבר ולהתעלות מעליהם. אחרי שעמל על תדמית של שחקן קבוצתי שהופך את חבריו לטובים יותר, רגעי האמת בקליבלנד חשפו שחקן שלא סופר את החברים שלו ולא מסוגל גם לעשות את העבודה בעצמו.
ה"החלטה" שלו פתרה לו את בעיית הצוות המסייע הלא מספיק טוב, אבל יצרה בעיות הרבה יותר גדולות. במיאמי הוא הגיע לקבוצה של מישהו אחר, הוא לא בהכרח השחקן הכי טוב בקבוצה; הוא הפך לרשע האולטימטיבי של עולם הספורט; כל הפסד שלו הוא חגיגה תקשורתית ונגמרו לו התירוצים.
אל הסיטואציה המורכבת כל כך הזאת לברון נכנס בלי הדבר לו היה זקוק יותר מכל מאז שהגיע לליגה: דמות אב. הרבה יותר ממאמן שיודע לסדר תרגילי התקפה מוצלחים, לברון זקוק למאמן שהוא יכול להעריץ, לסמוך עליו, לקבל ביקורת ממנו ולקבל את המרות שלו. לפני שמקבעים את לברון בתור אגואיסט מתוסבך שלעולם לא ישתנה, כדאי לזכור שגם מייקל ג'ורדן, שאקיל אוניל וקובי בריאנט נזקקו לדמות אב כדי להפוך משחקנים מצוינים עם תסביכי גדלות לשחקנים גדולים באמת. זה לא מקרה שעבור שלושתם זו הייתה אותה דמות פיל ג'קסון שכן אין הרבה כאלה בליגה. לפט ריילי היה סיכוי להפוך לדמות הדומיננטית הזאת, אבל עושה רושם שהוא לא מעוניין בכך.
בלי אף אחד שיגיד לו שהוא לא כל יכול, לברון עובר את מסע הייסורים שבגילוי הזה, מסע שכל תינוק עובר בשנותיו הראשונות, בגפו. וכמו כל תהליך פסיכולוגי מורכב, הרבה יותר קל לעכל אותו כשכל שאר הדברים עובדים טוב. אלא שברגעי משבר, כל הבעיות צפות מעלה. לברון, בטח בסיטואציה הנוכחית, פגיע במיוחד לתחושה משברית - כל הפסד הוא טריגר. וברגע שפורץ משבר, המלך ג'יימס זונח את תהליך הלמידה האיטי וחוזר להיות כל יכול. ברצף ההפסדים הנוכחי זה בלט במיוחד: הוא השתלט לחלוטין על הקבוצה, הכל היה חייב לעבור דרכו ובמאני טיים הוא היה זה שלוקח את כל הזריקות.
לוויד נשארו פירורים, והפעם גם התחילו להגיע דיווחים על כך שפלאש מתוסכל. כתוצאה מכך, הוא השתלט על כל מה שלברון השאיר. בוש הגיב כפי שהוא נוטה להגיב במצבי לחץ ולקח צעד אחורה. שחקני המשנה הפכו לסטטיסטים. כל רצף סלים של היריבה, גם ביתרון דו ספרתי, יצר לחץ בלתי נסבל על כל המערכת והמאני טיים הפך לרצף הצגות יחיד כושלות. בעיקר של לברון.
לא רק אליפות עומדת על הפרק
כאן יהיה רגע מתאים לסייג. כמו כל הסבר פסיכולוגי, ההסבר שהצעתי בפסקאות האחרונות משתמש במעט מאוד מידע כדי לבנות עולם שלם. לא חסרות בעיות פסיכולוגיות אחרות לעסוק בהן (בוש, למשל, הוא עולם מסובך בפני עצמו). אך לתחושתי, פה קבורה המפלצת. אם וכאשר לברון יצליח להבין שבמיאמי הוא לא חייב לעשות הכל, שיש לידו שחקן שטוב יותר ממנו באלמנטים מסוימים, שמנהיגות באה לידי ביטוי גם ביכולת לקחת צעד אחורה מדי פעם, כל שאר הבעיות, המקצועיות והפסיכולוגיות גם יחד, יתגמדו.
הבשורה הטובה עבור ההיט היא שיש רגעים בהם זה קורה, אפילו רגעים ארוכים. מיאמי היא קבוצה של תקופות: היו לה שלושה משברים בהם היא הפסידה - בשלושתם ביחד, 18 משחקים מתוך 25. בשאר העונה היא הפסידה רק שלוש פעמים. בתקופות הטובות, וזה בלט במיוחד בניצחון החוץ על הלייקרס, היו ניצנים של לברון אחר - כזה שנהנה מהיכולת לתת למישהו אחר לייצר נקודות ולהתמקד בכל שאר הדברים במשחק, כולל תשומת לב לחברים לקבוצה ומנהיגות אמיתית. גם בניצחון הטרי על הלייקרס, בעיקר במאני טיים, לברון כפה את עצמו פחות ובהתאם, כל הקבוצה נראתה פחות כפויה וכבויה.
הבשורה הרעה היא שבכל משבר זה נראה רע יותר, כאשר האחרון כבר היה קטסטרופה אמיתית. אין במיאמי מי שיודע לעצור את כדור השלג כשהוא קטן מספיק. הפלייאוף הולך להיות קשה מאוד עבור ההיט. איך שזה נראה כרגע, לא תהיה להם ביתיות כבר מהסיבוב השני, בו תחכה להם שיקאגו הנפלאה, וזה אחרי סדרת סיבוב ראשון פוטנציאלית עם הניקס החידתיים. כדי שמיאמי תתקדם בפלייאוף, היא תהיה חייבת להתמודד עם בעיות ומשברים הרבה יותר טוב מכפי שעשתה זאת עד עכשיו. אחרת, הפלייאוף הנוכחי שגם ככה מאיים להיות תחרותי ואתגרי עד כדי כאב - יהפוך למשבר שיהווה נקודת פתיחה בעייתית לעונה הבאה. ובניגוד למקרים אחרים, הפעם הזמן לא יאחה את הכאב. הוא רק עלול להדגיש את הפצע.