הטוב
לוס אנג'לס לייקרס קל להתעלם מהם העונה, או לשים לב דווקא למעידות המשונות מול מיטב נמושות הליגה, אבל מאז שנסתיימה פגרת האולסטאר חזרה האלופה המכהנת למעמדה בתור הקבוצה הטובה והמאיימת ביותר בליגה. בשבועיים האחרונים עומדת הקבוצה על רצף בן 8 ניצחונות, כשהנתון המרשים באמת הוא זהותן של היריבות המושפלות אוקלהומה בחוץ, פורטלנד בחוץ, אטלנטה, יוסטון הלוהטת, וכמובן גולת הכותרת ניצחון חוץ ענק מול מוליכת הטבלה מסן אנטוניו, במשחק שהיה גמור כבר באמצע הרבע הראשון, והגיע בסה"כ יומיים אחרי שהספרס השפילו את לברון וחבריו ב-30 הפרש. כל מי שחשב שהלייקרס בסה"כ שייטו על קרוז קונטרול עד לשלב הזה של העונה יכול בהחלט למצוא חיזוק לטענותיו לאור רמת האינטנסיביות והמחויבות שמפגינים כל שחקני הסגל, כולל ארטסט. אם נוסיף לכך את השקט היחסי מגזרת בריאותם של קובי וביינום, נראה שגם השנה הלייקרס יהיו ללא ספק ה-קבוצה שדרכה יעבור תואר האליפות, לכאן או לכאן.
אנדרה איגודלה פילדלפיה זורחת. עם 7 ניצחונות ב-8 משחקים אחרונים, ממצבים הסיקסרס את עצמם בתור עולה (כמעט) בטוחה אל הפלייאוף, כאשר נכון לרגע זה הם ניצבים בסה"כ מקום אחד מאחורי הניקס שבמקום השישי. אפילו אטלנטה, שנמצאת 3.5 משחקים קדימה לא יכולה להרגיש בטוחה. הגורם המרכזי להצלחה הוא כמובן הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה, וזה שעד לא מזמן הסכימה ההנהלה למכור לכל מי שיסכים לקחת את החוזה שלו על עצמה. בתוך הרצף הזה עומד איגי עם ממוצעים מדהימים של 15 נקודות, 8 ריבאונדים ו-8 אסיסטים, כשב-3 מתוך7 המשחקים הוא מעמיד טריפל דאבלים. וזה רק החלק שניתן לראות בסטטיסטיקה, כי בצד ההגנתי ממצב עצמו אנדרה בתור אחד משחקני ההגנה הטובים ביותר בליגה, כשיש הטוענים (ואני ביניהם) כי איגי הוא השומר און-דה-בול הטוב ביותר של העונה. לא מאמינים? תסתכלו על המספרים של לברון, פירס, גריינג'ר וכל סמול פורוורד אחר שאיתרע מזלו לשחק העונה מול פילדלפיה. אז נכון שאיגי הוא לא הסופרסטאר שימשוך אחריו קבוצה לאליפות, אבל עם 14 מיליון לעונה מדובר באחד החוזים המוצלחים ביותר שנחתמו בליגה לאחרונה, ובשחקן שממש, אבל ממש לא כדאי למכור בזול.
קייל לאורי לפתע פתאום, בהינף נקע בקרסול של ארון ברוקס, קיבל קייל לאורי את ההזדמנות להפוך מרכז מחליף אפרורי לסינדרלה נוצצת, ולפי מיקומו בטור הזה ניתן להבין לבד שהוא לקח אותה בשתי הידיים. מאז האולסטאר עומד לאורי על מספרים שלא היו מביישים שום רכז פותח בליגה, עם 18 נקודות (כולל כמעט 3 שלשות פר משחק) ו-8 אסיסטים לעומת 2 איבודים צנועים בלבד. בהפסד לפיניקס הוא טיפס לשיא קריירה של 32 נקודות. מה שמרשים עוד יותר היא העובדה שאין מדובר כאן בסטטיסטיקה חסרת משמעות, שכן במהלכו של הרצף הנ"ל ניצחה יוסטון 7 מתוך 9 משחקים. רגע אחרי שדריל מורי החליט לזרוק את המגבת בדמות הטרייד על באטייה, חוזרת יוסטון מתהומות הנשייה אל הרלוונטיות המיוחלת, 3 משחקים בלבד מתמונת הפלייאוף, ועם רכז מבטיח וצעיר שיישאר בקבוצה עוד הרבה מאד שנים.
גרג מונרו גם אם הקבוצה שלהם לא בדיוק בכושר שיא, וגם אם ג'ון קיוסטר, עוזר מאמן מוערך בליגה כבר כמה וכמה שנים, מתגלה כנודניק נטול יחסי אנוש בסיסיים ששולח עוד עונה מבוזבזת אל האבדון, ייתכן שג'ו דומארס וחבריו להנהלת הפיסטונס יעדיפו להגדיר את העונה המשוגעת הזו כהצלחה, וזאת בזכות פעולה אחת בדמות הבחירה בגרג מונרו בדראפט של הקיץ האחרון. מונרו אולי לא נוצץ כמו בלייק גריפין או צבעוני כמו דמרקוס קאזינס, אבל הביג מן הצעיר של דטרויט נראה בהחלט כמו הדבר האמיתי, ועם ממוצעים של 16 נקודות ו-11 ריב' מאז האולסטאר, אין כל סיבה בעולם שמונרו לא יגדל ויתפתח להיות אחד הגבוהים הדומיננטיים של העשור הקרוב ב- NBA.
הרע
דארן קוליסון אחרי כמעט עונה שלמה, חילופי מאמנים, ואינספור קרדיט, נראה שניתן להגיד בביטחון שלפחות נכון לרגע זה, ההייפ שהיה סביב קוליסון התגלה כבלון אוויר חם שכל ניסיון לבסס סביבו את דור העתיד של אינדיאנה הוא לא יותר מיומרה הזויה וחסרת כל קשר למציאות. צפייה במשחקיהם של הפייסרס מגלה שקוליסון מודל 2011 הוא פשוט לא שחקן טוב מספיק כדי לשמש בתור רכז פותח של קבוצת NBA, או WNBA לצורך העניין. עם יכולות התקפיות בינוניות מינוס, מקדיש קוליסון את משחקו בעיקר להעברת הכדור אל גריינג'ר או רוי היברט בתקווה שידעו מה לעשות עם החפץ הכתום והעגול שמשאיר ריח מוזר בידיים. קוליסון מהווה את אחד הגורמים המרכזיים לכך שאינדיאנה היא פשוט קבוצה מאד מוגבלת, שאם תיכנס איכשהו לפלייאוף זה יהיה פשוט בגלל ששום קבוצה אחרת במזרח לא מעוניינת להתחיל לנצח ולחסוך לפייסרס את הטיסות היקרות לבוסטון ובחזרה.
בוריס דיאו עוד לא בן 30 הילד, ואין לו חום גבוה, מה שאי אפשר להגיד על אוהדי שארלוט האומללים בזמן שהם צופים בפורוורד הצרפתי השמנמן שלהם מצליח להמשיך ולשמש כנון-פקטור גם כשכל הסגל של הקבוצה שלהם מתחלק לפצועים, נדכאים ופרזבילה. מעולם בכל תולדות הכדורסל לא נצפה ואקום סטטיסטי מוחלט כמו בוריס דיאו, וזה לא משנה מי יפצע, באיזה עמדה הוא משחק, וכמה דקות יתפנו עבור בוריס. ללא ג'ראלד וואלאס, ללא סטיבן ג'קסון, ללא טיירוס תומאס, וללא כל תחרות על העמדה, אין שום סיכוי בעולם שממוצע 8 הנקודות האומללות למשחק שמעמיד דיאו יזוז לאיזשהו מקום, ונראה שגם אם ישחק 1 על 1 מול אחייניתו הגידמת ימצא בוריס את הדרך להעביר את הסטטס' שלו למישהו אחר, ובלבד שלא יחצה את גבול 10 הנקודות האימתניות. פול סיילס כבר הודיע שסבלנותו מדיאו פוקעת וכי הוא שוקל ברצינות להעלות את טיי תומאס במקומות בשנייה שזה חוזר מהפציעה. את האמת לא נראה שיש סיכוי שזה יזיז משהו אצל פצצת המוטיבציה מצרפת.
גילברט ארינאס כשאתה לא רלוונטי, כנראה שאתה לא רלוונטי, כך למד על בשרו היבאצ'י מיודעינו אשר נשלח מוושינגטון הקפואה אל הקונטנדרית של ואן גנדי, רק כדי לגלות ש-20 מיליון לעונה אינם ערובה לדקות משחק. 18 דקות למשחק, שהם מעל מיליון דולר עבור דקת משחק ממוצעת, זהו הסכום אותו מקבל ארינאס על מנת לשמש בתור השחקן השמיני/מעודדת עבור המג'יק, שמצידם מתחילים כבר להתחיל להתגעגע לרשארד לואיס. הבשורה הטובה סטאן ואן גנדי מתחיל להביע את מורת רוחו מג'אמיר נלסון וכושרו הנוכחי. הבשורה הרעה זה לא באמת הולך לעזור לגילברט האומלל.
יוטה ג'אז שני ביקורים ברצף בטור הזה הינם בהחלט אירוע חריג, אבל קשה להתעלם מן העובדה כי מאז הטרייד על דרון וויליאמס הפכו ג'אז לאחת הנמושות הגדולות ביותר של הליגה, כשגם הפער בין 2.5 המשחקים מהגריזליס שבמקום השמיני נראה כמו משהו שבלתי אפשרי לסגור ללא ביאת משיח כלשהו. על אף כושר אישי נפלא של אל ג'פרסון, נמצאת יוטה במצב ביש עם 9 הפסדים ב-11 המשחקים האחרונים, פציעות חוזרות של פול מילסאפ ואנדריי קירילנקו, והרבה תקווה בלתי מבוססת לבניה מחדש שתתחיל, או לא תתחיל, בקיץ הקרוב. שיהיה בהצלחה.
והמכוער
תאמרו שאנחנו נטפלים למיאמי היט ללא הרף, וכנראה שגם תהיו צודקים לחלוטין, אז נבקש את סליחתכם. השילוב בין רצף ההפסדים של מיאמי, המאזן שלה מול קבוצות צמרת , חלוקת הנטל המעוותת בקבוצה, והמהומה התקשורתית האחרונה סביב הדמעות שנשפכו כביכול לאחר ההפסד הביתי הצמוד מול שיקגו, גורמים לבחילה עזה ולצורך בלתי נשלט לומר את הבלתי נמנע: רבותיי הקבוצה הזאת פשוט לא בנויה טוב. נקודה.
נתון ראשון: השלישייה המדוברת זורקת יחד 53 זריקות למשחק מתוך 77 זריקות בממוצע לקבוצה כולה, כלומר 69% מהזריקות הולכות ל-3 שחקנים - אחוז בלתי הגיוני שמשאיר 24 זריקות בלבד לכ 6-7 שחקנים נוספים שצריכים להיאבק בשיניים על הכדורים המעטים שמגיעים אליהם מדי ערב. אם נשווה לשלישיות מובילות אחרות בקבוצות הצמרת נגלה שמדובר בנתון שאין לו אח ורע בליגה. בבוסטון זורקת השלישייה המובילה 48% מהזריקות, בסן אנטוניו מדובר על 45%, אצל הלייקרס 49%, ואפילו בשיקגו דלת הסגל מדובר ב- 58% בלבד. משמעותו של הנתון ברורה הצוות המסייע במיאמי הוא זה שמקבל הכי מעט כדורים בליגה כולה, דבר שמשפיע באופן ישיר על החדות בשני צידי המגרש, על האינטנסיבית, וכמובן על המוטיבציה הכללית.
נתון שני: אם סופרים אך ורק זריקות שנזרקו עם 10 שניות או פחות לסיום המשחקים, כשמיאמי בפיגור של 3 נקודות ומטה, קלעו ההיט לאורך העונה זריקה אחת מתוך 18 ניסיונות. מרבית הזריקות האלו, אגב, נלקחו בידי לברון ג'יימס, ולא בידי וויד שנחשב לשחקן קלאץ' טוב בהרבה. אם כן, מיודענו לברון ממשיך שלא לתפקד במצבי לחץ, ובין אם וויד מגלה עד כה סולידריות ורעות יוצאת דופן, לא אהיה מופתע אם פיצוץ אמיתי יגיע לשם בקרוב מאד.
נתון שלישי: במשחקים מול בוסטון, שיקגו, סן אנטוניו, דאלאס והלייקרס (5 המוליכות של הליגה, מיאמי במקום השישי), ניצחה מיאמי פעם אחת בלבד לעומת 8 הפסדים. שוב מקרה מובהק של חוסר יכולת להתמודד עם לחץ וציפיות, כשהציפייה לכך שהליגה תיפרש כשטיח אדום בפני ה"סופר פרינדס" הוכיחה את עצמה כשחצנות טיפוסית.
בשורה התחתונה אם סיפור בוסטון 2008 משמש כמופת של בניה נכונה ויעילה של קבוצה אלופה בתוך שנה אחת, הרי שמקרה מיאמי, לפחות עד כה, משמש כתמונת מראה מוחלטת שבה 3 כוכבים צעירים מדי ומאמן חסר ניסיון מתקשים להבין כיצד הופכים את השחקנים שמסביבם לצוות מסייע אמיתי, כיצד בונים הירארכיה מסודרת, וכיצד מנצחים משחקים. ההצלחה אולי עוד תגיע, גם אם לא השנה, אבל מעניין יהיה להמר האם הקבוצה הזו במתכונתה הנוכחית תספיק לקחת אליפות לפני שתאבד את אחת מצלעותיה. הימור שלי מישהו יצטרך לוותר שם, וזה לא יהיה לברון.
