מציאות נושכת

כדי להבין מדוע ספגה הפועל ירושלים הפסד כה משפיל למכבי תל אביב אמש יש לחזור לשני המשחקים האחרונים של המועדון, מול נתניה ואשקלון. ירושלים הגיעה למשחקים האלה אחרי הפסד ביתי מביך להפועל חולון, והיא היתה צמאה להוכיח לעולם שיצאה מהמשבר. ההתאוששות של יובל נעימי סיפקה לה גם סיפור טוב למכור לתקשורת. למי אכפת שהיא גברה על שתיים מהקבוצות החלשות בליגה; מי בכלל שם לב שהכסף ששפכה הקבוצה על וויל סולומון בקיץ, במקום לרכוש גבוה איכותי, התברר כמיותר עם חזרתו של נעימי לחמישיה.

כי בירושלים אוהבים למכור סיפורי שווא: הקבוצה יכולה להיכשל באופן שיטתי במשך שנים, להפוך חיים של מאמנים לגיהנום, לנהל מערכת פרנואידית וחובבנית, ועדיין לצייר לעולם תמונה ורודה. הרי דני קליין הוא איש מכירות נפלא, שמדי כמה שנים גורם לעוד פתי לשים מיליונים על הפרויקט שלו, שמאזנו עומד פחות או יותר על עונה מוצלחת אחת על כל שלוש גרועות. עכשיו הוא פיתה את גומא, שכבר רוצה לנצח את מילאן, בתקווה שקוקיה יחלים במהרה ויצליח לעצור את איברהימוביץ'.

למציאות האלטרנטיבית יש מחיר. קבוצה גדולה, בעלת יומרות, לא מתבסמת מניצחונות על קבוצות קיקיוניות. קבוצה גדולה מבהירה לשחקניה ולמאמנה שהמבחן האמיתי שלהם יהיה מול המועדון מספר אחת במדינה. קבוצה גדולה מודה בכישלונות ובטעויות, מתוך רצון אמיתי ללמוד, להשתפר ולנצח. במקום להגיע למשחק מול מכבי כשקוף ענק על גבה, ירושלים נחתה בהיכל זחוחה ומרושלת. במקום להרכין ראש, היה עודד קטש רגוע, כמעט סטואי, בראיון שאחרי. ככה זה במועדון שעסוק בלמכור תדמיות במקום בלהשיג ניצחונות.

האווירה הלא תחרותית שמסביב אינה מהווה תירוץ לכישלון של קטש אמש. מאמנים גדולים ומנוסים ממנו, כולל פיני גרשון, זלימיר אוברדוביץ' ואפילו גרג פופוביץ', שינו במהלך הקריירה שיטה ופילוסופיית משחק. קטש הצעיר נאחז בנוסחת הגארדים ההרפתקנית שהביאה לו אליפות בגלבוע, ומתעלם לחלוטין מאופציה של משחק פנים ומתרגילים ארוכים ומורכבים. כשמתבססים על זריקה מבחוץ במשחק באחד האולמות הביתיים באירופה, אין שום סיכוי לנצח. וכשאף אחד מהשחקנים לא חושש מנחת זרועה של המערכת, אין סיבה שההפרש לא יגיע למחוזות מחפירים. ממילא בעוד כמה שנים היו"ר שלהם בוודאי יחשוף שמי שהפסידו באמת את המשחק היו השופטים והמהמרים.