הערב היחיד בו לא היה סיכוי

אחת הנקודות הכואבות לחובב הכדורסל האירופי בשנים האחרונות היא היעלמותם של השחקנים המרגשים מהמפה. אם בשנות ה-80' ובתחילת ה-90' הוא יכול היה להתרגש מביקורים בהיכל (ואפילו באוסישקין) של שחקנים כמו פטרוביץ', סאבוניס, גאליס וקוקוץ', הרי שכיום מהגר כל ילד אירופי עם טיפת כישרון מעבר לים.

גם חואן קרלוס נווארו עשה זאת לפני שנים ספורות, ואפילו נתן עונה ממש לא רעה בממפיס. למרבה המזל הוא חזר, והפך את ברצלונה לקבוצה הטובה ביבשת ולחבורה היחידה שהגעתה לישראל מעוררת התרגשות מסוימת. אף קבוצה באירופה לא מתקרבת לקטלאנים מבחינת רמת הכישרון, הגיוון והעומק. לצ'אבי פסקוואל יש רוטציה של 12 שחקנים פנטסטיים. זה אולי הערב היחיד בשנה בו דייויד בלאט יכול לומר לעצמו שעשה הכל, אבל בלי סיכוי אמיתי לנצח.

בלאט הכין את מכבי מצוין: היא עלתה בשיא החדות, פירקה את הפיק-אנד-רול של נווארו ואנדרסון במחצית הראשונה, חטפה כדורים בעזרת רוטציות הגנתיות מופתיות וקלעה באחוזים גבוהים מחוץ לקשת. ליאור אליהו ושחורציאניטיס חגגו בצבע מול ענקי היריבה ואידסון נתן את הדקות הטובות ביותר שלו העונה. רק שאז החל הכישרון לדבר.

אנדרסון ונווארו דופקים נפקדות? האוסטרלי הצעיר ג'ו אינגלס מקבל החלטות מצוינות ומחזיק את ברסה במשחק ברבע השני. הגארדים לא קולעים? טרנס מוריס דואג לחמש שלשות. במחצית השנייה התעוררו גם נווארו ואנדרסון, ברסה לא החטיאה, ולבלאט כמעט לא היה מרחב תמרון. רק פארגו, שחורציאניטיס והעבירה המוזרה של אנדרסון החזיקו את מכבי בתמונה. רק שברצלונה כל כך עמוקה וכל כך מוכשרת, שהיא יכולה להעלות בהארכה את פראן ואסקס, שנימנם כל הערב, ואז חיסל את המשחק בשני סלים קשים ומהירים. פערי הכישרון פשוט גדולים מדי.

כל זה לא אומר דבר על הסיכויים של מכבי לעבור את ההצלבה, גם ללא יתרון ביתיות. היריבות האפשריות - כנראה קאחה לבורל, ריטאס או פנאתינייקוס - פחות מוכשרות ופחות עמוקות מברצלונה. למרות הסגל הקצר, חוסר הניסיון ברמות הגבוהות באירופה והיעדר שחקני על אמיתיים, מכבי נוגעת בפסגה האירופית. כל עוד נווארו והחבורה האדירה שמקיפה אותו בסביבה, היא תתקשה לתרגם זאת לתואר.