זה מסי או עומר גולן?: סיכום המחזור בליגת העל בכדורגל

בימים בהם אנו מגלגלים לאחור שוב ושוב בהנאה על הקריירה ההפכפכה של רונאלדו, מדהים לשרטט לרגע אחד לצידה את זו של וינסנט אניימה. כי כמה שאנחנו אוהבים להלל את השוער הענק שבו, חשוב לא פחות לזכור מאיפה זה מתחיל: מהספורטאי הענק שבו. מדובר בנתונים לא פחות נדירים. נדמה כי מבחינתו של אניימה, אין הבדל בין האתגר שבלעצור באחד על אחד את ליאו מסי לבין מפגש עם רועי בקל. חדוות המשחק שלו לא נפגעת אף פעם, וגם אם כן, אף פעם לא מרגישים בזה.

רק ספורטאי ענק מסוגל לשים בצד את כל האכזבות שלו, את כל ירידות המתח, ולהופיע למשחק מול מכבי פתח תקווה כאילו זו הפעם הראשונה שהוא משתתף במשחק המרגש הזה שנקרא כדורגל. הוא כבר מזמן לא רואה את הליגה הזו בגובה העיניים וכבש כל פסגה אפשרית בה, ועדיין לא מזהים אצלו גרם אחד של פוזה. הוא תקוע כבר יותר מדי זמן בקבוצה שהוא לא צריך להיות בה, הצעות באות והולכות, האכזבות שבהתפתחות הקריירה לא עוזבות, ועדיין לא רואים עליו כלום גם במשחק הכי זניח במגרש הכי זניח.

נסו לחשוב שנייה על השנה האחרונה של אניימה: בקיץ הוא נתן מונדיאל נהדר, אבל שוב לא ראה את הארץ המובטחת. הוא חזר לישראל אחרי שאתגר חייו בדרום אפריקה עבר בהצלחה למעט התגמול עליו, רק כדי לעלות עם הפועל תל אביב לליגת האלופות. גם את חלון ההעברות הנוכחי הוא העביר ללא תקווה, אבל כאשר הוא עולה לדשא הוא חד כמו שחקן שעלה מהנוער. אניימה הוא מהזן הנדיר של השחקנים שמעריך את הזכות שניתנה לו לשחק כדורגל, לא משנה מי ניצב מולו. הוא עולה למגרש עם אותה רוח קדושה שאחרים כמוהו מאבדים עם התואר הראשון או האכזבה הראשונה בקריירה. כמה שהליגה הזו תהיה קטנה עליו, ככה הוא יסרב להתייחס אליה ככה.

יותר מכל המאמנים בליגה, רוני לוי צריך להיות הכי ערני לטריק המרענן של המחזור ששלפה קבוצת המיליונרים בדמות דור מיכה. בעיית הרעננות אצלו היא לא פחות חמורה מבעיית הכושר האישי של רוב השחקנים הבינוניים שירש. בפעם הקודמת שקרה משהו דומה בבית"ר עם אלי דסה, הקבוצה הכי עייפה בליגה נדלקה לפתע לשני משחקים, עם חמישייה על באר שבע ו-3:3 מבטיח מול מכבי חיפה. רק שברוב הזמן זה היה עוד פעם ברוכיאן, עוד פעם עידן טל, עוד פעם בן שושן, לימונים שבית"ר לא מפסיקה לנסות לסחוט לשווא במשך המון שנים ויותר מדי מאמנים. נדמה שלא משנה מה יהיו התוצאות, בית"ר תמשיך להאמין באותם שחקנים ולא לנסות לערער על מעמדם על ידי אחרים שכמעט ולא מקבלים הזדמנות. מילא שזה עלוב, אבל למה כל כך משעמם וצפוי?

אם יש משהו שהמשחק בסכנין הבהיר באופן סופי הוא שכל עוד רוני לוי לא ינסה בעצמו לערער על הציר הזה ולבדוק דברים חדשים בהרכב, הוא ימשיך לסבול מקבוצה עייפה ואדישה שמתעוררת רק כשהיא רואה תמרור אזהרה או משחק גדול. יותר מדי זמן שבית"ר משקרת לעצמה לגבי השלישייה הזו, ומנסה יותר מדי נוסחאות בתקווה שמשהו יזוז שם. ממאמן חד כמו רוני לוי מותר לצפות שישים את הדברים על השולחן, כי עד עכשיו טיפלו בשלושת הירושלמים בכפפות של משי ונמנעו מלקרוא לילד בשמו.

גם כדי להאיץ משהו העונה וגם כדי לבנות קבוצה טובה יותר בעונה הבאה, רוני לוי חייב לחשוב באומץ האם זה מה שהוא מוכן לקבל מהישראלים המובילים שלו שיושבים על נתח גדול מהתקציב. בשלב ראשון, זה אומר לחפש שפנים מפתיעים בסגל ולתת הזדמנות הוגנת לשחקני ספסל שלא נופלים בשום צורה מהמנהיגים שלו על המגרש. במקרה של ברוכיאן, זה אפילו צו השעה. בטח כשמדובר בקבוצת תחתית, שקמה ונופלת על היכולת שלה לזהות את השחקנים שנמצאים באותו שבוע בכושר הכי טוב.

השלב הבא והחשוב יותר הוא לבנות קבוצה שלא מתבססת בעיקר עליהם. כן. אין מה להסס. קבוצה חסרת אמצעים כמו בית"ר לא יכולה להרשות לעצמה לוותר כך לישראלים יקרים כל כך שאמורים להוביל אותה. זה פלונטר שרוני לוי יוכל לפרק רק בעזרתו של היו"ר איציק קורנפיין, אבל אסור לו להשלים איתו. יותר מדי מאמנים כבר נפלו בפח הזה. לרוני לוי מומלץ לבעוט בו כבר עכשיו.

שאיציק עובדיה מתנהג על הקווים באשדוד כאילו הוא המאמן הראשי וג'ון גרגורי לא קיים. זה מאוד קל לכבד את אבי נמני ולעזוב את מכבי תל אביב למענו, זה הרבה יותר קשה לגלות כבוד זהה לדמויות חלשות יותר ולא להשתתף במעשים השפלים שנעשים בקבוצה כמו אשדוד כנגד מעמד המאמן.

הנה מגיע השלב הזה בעונה שבו הפרשנים מתחילים להתפעל מבני סכנין. לא משנה כמה פעמים התסריט יחזור על עצמו, הם ימהרו לשכוח שככה זה כבר שנים: מגיע מאמן באמצע עונה, ומבצע מהפכה רק כדי לזרוק אותה לפח בקיץ. ערן קוליק, מרקו בלבול, עכשיו תורו של סלובודאן דראפיץ' לעלות על החמור הלבן הווירטואלי. שייהנה, למה לא. רק בקשה אחת: ממאמן שדורש מהשחקנים שלו מקצוענות עד הסוף אפשר לדרוש שלא ימהר לחגוג את המהפך שלו על ידי עשרות ראיונות בתקשורת. המסר הקלוקל שבחגיגה המוקדמת הזו הרבה לפני שהמירוץ מתקרב לסיומו נותן את התחושה שדראפיץ' חושב יותר מדי על עצמו ועל האינטרס הצר שלו, בשלב בו אסור בכלל לחשוב על הדברים האלה.

אם בכל זאת מחפשים בשורה בסכנין, אפשר למצוא אותה על ידי עימות עם הקלישאה הידועה שמדובר בבית קברות למאמנים. מקום בו, לכאורה, למאמנים אין הרבה סיכוי לנצח. ההפך הוא הנכון. בני סכנין זו הקבוצה שנותנת את ההזדמנות הכי הוגנת ושווה למאמנים שלא זכו לתנאים האלה קודם. בחברה הערבית ממנה הקבוצה יוצאת לא שולטות הדעות הקדומות שקיימות בחברה היהודית לגבי מאמנים מסוימים. הסטיגמות השליליות, למשל, על מאמנים כמו דראפיץ' פחות מהדהדות אצלם. לכולם דף נקי. מה הם עושים עם זה כאשר מגיע הקיץ וצריך לבנות קבוצה אמיתית ולא רגעית כמו בינואר, זה כבר משהו אחר.

1. העובדה שמיטש גולדהאר לא הסכים להצטרף למירוץ אחר אלרואי כהן בטענה שהוא לא רוצה להשקיע בינואר, לא צריכה לעבור בכזו אדישות בקרב אוהדי מכבי תל אביב. אם יש סכנה גדולה יותר מעונה ללא אליפות במכבי תל אביב, זה קיץ ללא השקעות ומעבר קיצוני מבזבוז רצחני למדיניות יד קפוצה. ראינו כבר מספיק בעלים בכדורגל הישראלי שקיץ אחד הוא משתגע ובקיץ הבא מאבד את החשק לחלוטין, אחרי שהוא מגלה את מה שהיה אמור להבין מלכתחילה: למעט מקרים בודדים ולא מייצגים, השקעה חד פעמית לא בונה קבוצה אלופה.

במכבי תל אביב השאלה הזו היא קריטית. בסופו של דבר התהליך שהיא החלה העונה יכול להניב פירות אמיתיים רק אם בעונה הבאה הוא יימשך תחת מקצה שיפורים. משמע, להמשיך להיאבק על השחקנים הכי טובים בשוק ולהביא אותם במסגרת המסקנות והלקחים שהוסקו על בניית הסגל לעונה הזו. אם גולדהאר יראה לנו שהוא איבד לגמרי את החשק ובקיץ הבא יעבור מדיאטת השמנה קיצונית לדיאטת הרזיה רצחנית, כל מה שקרה העונה לא היה שווה כלום. כל התהליך שעוברת מכבי תל אביב העונה מתנקז בסופו של דבר לשלב הזה.

2. המהלך המבריק של מוטי איוניר עם דור מיכה משכיח מאיתנו פרט חשוב נוסף במשחק מול הפועל רמת גן. בשאר העמדות במגרש, מאמן מכבי תל אביב עלה באותו הרכב מהדרבי. בין הרגע שבו הימר על יובל אבידור בתור האס שלו לבין השנייה שבה העלה את החלוץ ליציע, קשה לדעת האם שלב הגישושים של איוניר הסתיים והאם הוא סופסוף מצא את השלד המרכזי שבו הוא מאמין ועליו הוא מתבסס. תשובות נוספות בשאלה האם הרוטציה הסתיימה נקבל במשחק מול הפועל חיפה.