לא ליגה לזקנים: מה מסמלת התפטרותו של ג'רי סלואן מיוטה ג'אז?

התפטרותו המדהימה של ג'רי סלואן מיוטה משמעותית הרבה יותר מהשקט היחסי בו עברה. אסף רביץ נפרד מהמאמן הענק שמשאיר מאחוריו שלל הישגים וניצחונות, וליגה אחת שכבר לא תהיה אותו הדבר

אסף רביץ

האם מחר תזרח השמש? תחשבו רגע או שניים לפני שאתם עונים. העובדה כי היא זרחה היום, אתמול וככל הנראה בכל יום משחר ההיסטוריה לפתע לא מספיקה כדי להוכיח שהיא תזרח גם מחר. לאחר שג'רי סולאן הודיע על התפטרותו מאימון יוטה ג'אז, שום דבר כבר לא בטוח. אישית, הדבר הראשון שאני מתכוון לעשות מחר בבוקר זה לפתוח את החלון ולוודא שלפחות השמש עדיין נמצאת שם. צריך להיאחז במשהו.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

מקריחים? אפשר לחזור לשיער שופע - בהנחה מיוחדת לזמן מוגבל

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה
נתגעגע, חביבי. סלואן בחיוך אחרון (צילום: רויטרס)

23 שנים סלואן היה המאמן הראשי של יוטה, ואם זה לא מספיק כדי להרשים אתכם אז קחו את הכדורסל, קחו את הכדורגל, קחו את הבייסבול והפוטבול וכל ענף ספורט גדול אחר בארצות הברית, ועדיין לא תמצאו רצף ארוך יותר של מאמן באותה קבוצה. הג'וב הזה התחיל ב-1988. מה עוד קרה ב-88'? האינתיפאדה הראשונה, רונלד רייגן היה נשיא ארה"ב, מרקו ואן באסטן הבקיע את אחד השערים הגדולים אי פעם, חוסני מובארק היה נשיא צעיר, בובי מקפרין ביקש שלא נדאג ונהיה שמחים, פרדי קרוגר היה בשיאו ואני הייתי בן 6. ביוטה כיכבו אז שני צעירים: ג'ון סטוקטון וקארל מאלון.

סלואן, סטוקטון ומאלון - השלישייה שלא ניתן להפריד. 15 שנה הם היו ביחד, התקדמו לאט ובטוח עד שהגיעו פעמיים לגמר ה-NBA לאחר 9 עונות משותפות ואז דעכו. הפיק & רול שלהם היה אחת המניות הבטוחות בתולדות הספורט ורוב הזמן נדמה היה שהם לא ייגמרו לעולם. אבל צמד השחקנים הנפלא נגמר בסוף, ורק סלואן נשאר כדי ליצור את הדור הבא. בין השורות של הודעת הפרישה שלו הייתה גם הודאה בכך שהנסיון הזה לא הצליח; לא במידה בה הוא ציפה שיצליח.

דווקא 2003/04, העונה שאחרי סטוקטון ומאלון, בה סלואן הוביל חבורת נגרים בראשות אנדרי קירילנקו למאזן חיובי, נחשבת בעיני רבים לעונה המרשימה ביותר שלו כמאמן. השיטתיות, היסודיות, היכולת להוציא את המקסימום משחקנים בינוניים והיכולת לחבר סביבו קבוצה לחבורה לוחמת היו שם גם בקבוצות הגדולות שלו, אבל בלטו במיוחד כשנאלץ להסתדר ללא כוכבים. תמיד הייתה תחושה שהוא נהנה מהדברים הקטנים לא פחות מאשר ממאבקי אליפות. גם לאחר עשרות שנים, לא היה מאמן בליגה שהשקיע יותר זמן ומאמץ ממנו בבחירת השחקן ה-15 בסגל בפתיחת כל עונה. בעונה שעברה, למשל, קראו לבחור הזה ווסלי מת'יוז.

עיר הרוחות

יש הרבה מאוד סמליות בפרישה של סלואן (אני יוצא מהנחה שזו פרישה, הוא לא נראה מהמתקאמבקים). קודם כל, בכך שהגיעה אחרי הפסד ביתי לשיקגו. הרי שני ההפסדים הכואבים ביותר שחווה הדלתא סנטר של יוטה היו הפסדים לבולס בשתי סדרות הגמר ושניים מהמשחקים המיתולוגיים של מייקל ג'ורדן: החמישי בגמר 97', "משחק השפעת" בו ג'ורדן שיחק חולה וקלע 38 נקודות בדרך לנצחון החוץ הקריטי, והשישי בגמר 98', משחק האליפות של הבולס עם סל הניצחון המפורסם של מייקל על ביירון ראסל. קשה שלא לתהות אם היה משהו דווקא בהפסד הביתי לבולס שהביא את הקש האחרון לגב הגמל הזקן.

עבור סלואן, שיקגו היא הרבה יותר מהקבוצה שניצחה אותו בגמר. זו גם הקבוצה בה הוא שיחק כל הקריירה שלו, דרכה הוא הגיע פעמיים לאולסטאר וארבע פעמים לחמישיית ההגנה של העונה. הוא נחשב ל-"שור המקורי" מכיוון שהיה שותף למחזור הראשון של הבולס ב-1966. שיקגו הייתה גם הקבוצה היחידה שסלואן אימן פרט לג'אז - שנתיים וחצי בתחילת שנות ה-80. במובן מסוים, בייקום של סלואן קיימות רק שתי קבוצות.

גם העיתוי של הודעת הפרידה מסמל משהו מהקריירה של סלואן, קריירה שתיזכר בזכות מה שהיה בה - שיא של עונות ונצחונות בקבוצה אחת, 22 עונות במאזן חיובי מתוך 23, שני גמרים - אך גם בגלל מה שהיה חסר בה: הפי אנד. סלואן לא זכה באליפות ובאופן מדהים גם לא בתואר מאמן העונה, תמיד היה חסר לו הצעד האחרון. אפילו ברגע הנחת האולטימטיבי - הכניסה שלו להיכל התהילה לפני שנה וחצי - מייקל ג'ורדן היה שם כדי לגנוב את ההצגה. לעזאזל, אפילו הודעת הפרישה שלו לא היתה הודעת הפרישה הכי דרמטית של היום, ואם זה לא מספיק – ריי אלן בחר לשבור את שיא השלשות של הליגה דווקא באותו ערב ההודעה שהגיעה משום מקום לא אפשרה לקהל להיפרד מג'רי סלואן כמו שצריך ולתת לו את הכבוד שכל כך מגיע לו. יום אחד הוא שם, יום אחד לא. זה הכל.

בחווה של ג'רי

זה די עצוב, אך עושה רושם שיותר מכל נזכור את הפרישה של סלואן בגלל הסיבה שלה: סכסוך עם כוכב הקבוצה דרון וויליאמס, שהירבה לבקר את הקבוצה השנה והשמועות מדברות על אפשרות שיעזוב ב-2012. אמנם לא צריך להפיל הכל על וויליאמס - אחרי הכל, קרלוס בוזר, המאלון לסטוקטון שלו עזב בקיץ, וההנהלה עמוסת הקשיים לא תרמה כשויתרה על שחקנים רבים לאורך השנים – אך קשה שלא לחוש את הסמליות שבאוויר.

התחושה הראשונית שעלתה מהצעד הדרמטי היא שסלואן החליט לעזוב מכיוון שהבין שהליגה הזאת כבר לא שייכת לו ולמה שהוא מייצג. סלואן גדל בחווה וחושב במונחים של חקלאי. את הזרעים שהוא זורע אין לו בעיה לקצור גם אחרי עשור. זה מה שקרה עם הקבוצה של סטוקטון ומאלון, כאשר שני הכוכבים היו סבלניים מספיק וסמכו על השיטה שלו שתביא להם תוצאות. אך כיום סלואן מצא את עצמו בעולם שמתנהל בקצב אחר, עם שחקנים שמתקשים לקבל מרות, שחקנים שרוצים תוצאות עכשיו או שהם עוזבים, והנהלה שמאפשרת לאחרים לקצור את פירות ההצלחה שלו.

האם אנו חיים בעולם שאין בו מקום לג'רי סלואנים, לאנשים פשוטים, חרוצים וישרים שמאמינים בעבודה קשה ומעדיפים להישאר באותו מקום כל החיים שלהם? האם איבדנו את היכולת לבצע תהליכים ארוכי טווח, לעבוד קשה עכשיו מתוך תקווה שעוד עשר שנים נראה תוצאות? האם סלואן היה תופעה חד פעמית שהתאפשרה רק במקום כמו יוטה ועם כוכב שהמשיך ללבוש שורט שורטס עשור אחרי שהם יצאו מהאופנה? התשובה שלי לשאלות האלה נוטה להיות חיובית.

ובכל זאת, רגע לפני שמכבים את האור חשוב להבהיר שגם לסלואן יש חלק באמור לעיל. העקשנות והשמרנות שהן חלק ממי שהוא לא אפשרו לו להתכוונן באופן מוצלח לשינויים שחלו סביבו, התכווננות שפיל ג'קסון וגרג פופוביץ' ביצעו באופן הרבה יותר טוב. בכלל, יכול להיות שהעזיבה של סלואן בכלל תתברר כטובה ליוטה. מי יודע, אולי היא אפילו הגיעה מעט מאוחר מדי. אבל בתמונה הגדולה, היה משהו נכון בכך שב-NBA הייתה קבוצה שהתנהלה כמו יוטה, עם מאמן כמו סלואן, והצליחה לאורך כל השנים. מחר, בהנחה שהשמש תבחר לזרוח, נתעורר לעולם עם וודאות אחת פחות.

היו ימים, היו ימים (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully