סיכון ושמו אבוקסיס

המהפך המבריק שביצעה הפועל באר שבע בסגל הוכיח את עצמו כבר בטווח המיידי. עם כל הסימפטיה למאור מליקסון, ערן לוי במקומו זה שדרוג. גם מבחינת גולים, גם מבחינת בישולים וגם מבחינת גישה. אם באר שבע תשכיל בחודשים הבאים ובתקווה גם בשנים הבאות להשאיר את ערן לוי רעב ועצבני במידה הנכונה מבלי להסתבך, היא תקבל שחקן שימשוך אותה לעשות דברים חצופים ויומרניים כמו שהוא אוהב וכמו שהיא אהבה בעבר. מליקסון היה ילד טוב ומוכשר, ערן לוי הוא ילד רע וטיפה יותר מוכשר. עוד קצת רוע לא יזיק לבאר שבע. כל שחקני הרכש שלה מוסיפים לה יעילות, אבל ערן לוי מצרף לכך גם רוע. כרגע – במובן הטוב של המילה.

אין לדעת איך הרכישה שלו ושל כובש השלושער לרשת אשדוד, דובב גבאי, תסתיים בסופו של תהליך, אבל היא בהחלט כוללת מסר חשוב: זה הקו שצריך להנחות את הפועל באר שבע בשנים הבאות, זוהי התשובה שלה לסדר של מכבי חיפה ולכסף שכל אחת מהגדולות שופכת בתורה – שחקנים מוכשרים שנפלטו מקבוצות כתוצאה מסיטואציה מסוימת ויש בהם את הרצון להוכיח ואת הצורך בבית חם, מגובים בגרעין באר שבעי איכותי וזרים שהם מעל הרמה הממוצעת בליגה. עם מבנה כזה של שחקני רכש, וכמובן מאמן איכותי שיעמוד בעומס וישמש קיר בין הסגל לסביבה, באר שבע תמצא את הניצוץ והכישרון שיספקו לה תשובה טובה לשאר הקבוצות המובילות בליגה. הדי אנ איי של הכישרונות המפוספסים האלה יהיה גם הדי אנ איי של הפועל באר שבע – די אנ איי נושך, די אנ איי של שוליים שבטוחים שמקומם במרכז. לא עוד סיסמאות ריקות על שחקני בית, לא עוד שחקני רכש שנרקבו עם השנים ואין כבר דרך להציל אותם, אלא משהו אחר לגמרי. ערן לוי, למשל.

בשבוע שקדם לדרבי, בעקבות אירוע הלב של אלי גוטמן, סיפרו בכלי תקשורת מסוימים שיוסי אבוקסיס הוא הדבר הבא בתחום האימון. מין שילוב מדויק, נכתב, בין ניסיון עשיר ברמות הלחץ הכי גבוהות כשחקן, עמדה ממנה למד את המשחק בצורה הטובה ביותר, אהבה למקצוע ולפרטים הקטנים והגדולים שמניעים אותו ושלוש שנות חניכה אצל המאמן הטוב בליגה. כמה מזה יגשים את עצמו, אי אפשר לדעת, ולפני שנשאל על מה שנשכח, רק נאמר: ברוך הבא. הכדורגל הישראלי זקוק לדמויות מעניינות כמו אבוקסיס. בזמן שרוב גיבורי שנות ה-90 בחרו לא להתאמץ יותר מדי וציפו להתחיל את המסע שלהם כבר בקו סיום, באימון הנבחרת, אבוקסיס החליט לסטות מהמסלול שבסופו אתה תגמור כפרשן מהזן הכי שפל שידע הענף - פרשן מהסוג שבזת לו כשחקן מינוס שארית האינטגריטי והאינטלקט.

עם כל הכבוד לתכונות המשובחות של אבוקסיס, יש כמה דברים שנשכחו בצד: למשל, השאלה האם זה לא מסוכן מדי לתת לו את הקבוצה מבלי שהתנסה כמאמן ראשי בקבוצה אחרת. בימים שכולם נהנו לרדת על אבי נמני והזכירו את אלי אוחנה, אבוקסיס הוצג בתור החלופה לדרך המהירה עליה הם עלו לכס המלוכה בקבוצתם. זה שלא בחר לקצר תהליכים והחל כעוזר מאמן. אבוקסיס כבר מסומן בצורה ברורה בתור המאמן הבא של הפועל תל אביב, אבל לא בטוח שהסיטואציה שתחכה לו בעונה הבאה תתאים למידותיו. זה טבעי והגיוני, בלי קשר למעללי טביב והראל, שתור הזהב של האדומים ייצא בקרוב להפסקה. האם מאמן שלא חווה את הקשיים כדמות הראשית והסתתר מתחת לכנף של מישהו אחר מתאים לסיטואציה כזו, סיטואציה בה דברים מתחילים להתפרק לך מול העיניים? לא בטוח.

הפועל תל אביב, מן הסתם, מקווה להחתים מחדש את גוטמן, אבל הסרט שבו אבוקסיס מקודם לכס המלכות עומד להתחיל בקרוב. סביר להניח שזה יקרה אם תהיה מכירת חיסול בקיץ וגוטמן כבר לא ירצה להישאר. למרות כל האיכויות שיש לאבוקסיס להפוך למאמן, הוא לא תמיד תפקד הכי טוב כשמתחיל הבלאגן. אבוקסיס היה מעולה כשחקן כשהקבוצה היתה רצה, אבל כשדברים התהפכו יצר ההישרדות האישי המוגבר שלו הותיר לא מעט סימני שאלה לגבי הכוח באישיותו. זה מאוד קל להיות חבר של השחקנים, זה מאוד קשה לשמש להם דוגמה. והיום שבו הבלאגן יירד לדשא בהפועל תל אביב הולך ומתקרב, היום שבו השושלת הנהדרת הזו תחלוף מן העולם. לא בטוח שבשלב הביניים הבעייתי הזה נכון להותיר את הקבוצה בידיים של מי שלא חווה את הדבר הזה של להיות מאמן ראשון. סבלנות לא תזיק לאף אחד מהצדדים בדרך לשידוך שהם חולמים עליו.

גם אם זה מוגזם, את חסרון האישיות של גוטמן ניתן היה לראות גם בדרבי. הפועל לא באה מספיק מוכנה למשחק ועלתה למחצית השנייה בלי הפלפל הדרוש לתרגום היתרון לניצחון. אבוקסיס, למרות הפיתוי לקבל את הפועל תל אביב כבר עכשיו, צריך להיזהר מהמלכודת הזו. אולי אפילו כדאי לו לחשוב מחדש על התנסות כמאמן ראשי בקבוצה אחרת. אומרים שהכינוי שלו בוולפסון הוא גווארדיולה. הקישור הוא ברור, אבל גם מאמן ברסה, עם כל הקושי בביצוע ההשוואה, צמח כמאמן ברצלונה ב'. גם חבריו המוצלחים של אבוקסיס לדור המופלא ההוא, כמו רן בן שמעון למשל, יכולים לספר לו שכמעט תמיד אין דרכי קיצור לאימון הקבוצות הגדולות. שיש מסלול ברור ומקובל לעשות זאת, ולא בטוח שאבוקסיס לא מסכן את עצמו ואת הפועל תל אביב כאשר הוא מכוון כבר עכשיו למשרה הגדולה של חייו. גם אם באמת יהפוך בעוד 10 שנים למאמן גדול כמו שמבטיחים לנו, עדיין מדובר בהימור שאת החוב עליו הרבה יותר כדאי להחזיר בקבוצה קטנה וראשונית מאשר במשרה של חייך.

שמוטי איוניר הצליח להעמיד את מכבי תל אביב על הרגליים בדרבי והעלה קבוצה נמרצת שמסוגלת לשים בצד את מאורעות הגביע.

את הנתון לפיו אין לו עדיין הפסד כמאמן בית"ר ירושלים, חייב רוני לוי לא מעט להתעוררות בקרב אוהדי הקבוצה. בשבוע שעבר, אחרי נתק ארוך ורווי יצרים ואלימות, נפגש יו"ר הקבוצה, איציק קורנפיין, עם נציגי ארגון לה פמיליה. קורנפיין לא השיג משהו מיוחד לפני שנכנע, כביכול, ונפגש עם מי שאיים עליו ועל דמותה של בית"ר. השירים הגזעניים לא פסקו לחלוטין, המחאה נגדו לא נגדעה לגמרי ושחקן ערבי או מוסלמי אפילו לא מועמד לבית"ר. המלחמה החשובה רחוקה מסוף חלומי.

ובכל זאת, קורנפיין פעל נכון כאשר בחר באופציית ההידברות. לא מדובר במפלצות, כמו שחושבים שונאיה של בית"ר. זו הדרך הנכונה להתמודד איתם: מצד אחד עמדה תקיפה של מה מותר ומה אסור, ומצד שני הידברות וניסיון להגיע להבנות. אם יציב לעצמו יעדים ריאליים, ולא יחלום על מהפך של 180 מעלות בסגנון הקהל ובאווירה הכללית, קורנפיין יחזור בסופה של מערכה עם כמה הישגים אסטרטגיים מאוד חשובים, שאת חלקם חווינו במשחקים מול מכבי חיפה ובני יהודה.

לבית"ר, בלי קשר לנעשה בעמדת המאמן או בסגל, יש סיכוי לחזור לקדמת הבמה באמצעות שני דברים: בעלים עשיר ויומרני או רוח חדשה מהקהל. בסוף שנות השמונים, למשל, בית"ר ירדה לליגה השניה, אסון שבטווח של שנים התברר כתכנית הבראה. בלאומית בית"ר הרוויחה מחדש את ראיית העולם של האנדרדוג שהיא שכחה בשנות ה-80 המוצלחות, התנקתה מהמניירות הנובורישיות, וחזרה להיות בית"ר.

קורנפיין היה צריך להחזיר את הטירוף הזה מאותה עמדה של מסכנות שבה בית"ר נמצאת כיום, אבל נכשל עוד לפני העימות עם הקהל. ההידברות המחודשת עם הצדדים הפחות נעימים בקהל היא צעד נכון בהזדמנות הנוספת שקיבל להחזיר את בית"ר לאותו מקום שהיא שכחה עם השנים. כמו שזה נראה כרגע, זו גם הדרך היחידה שלו להצית את המועדון הזה מחדש.

העונה התרחש אירוע משמח בשידורי ליגת העל – גופי הטלוויזיה השונים הכירו בכך שאי אפשר לשדר רק את ארבע הגדולות. אי לכך, קיבלנו שבועיים ברציפות שידורים מקרית שמונה, השבוע זכינו (ובצדק) לצפות שוב בהפועל באר שבע בדרבי שיכול לשנות סדרי עולם בדרום - לא הרבה, אבל גם לא מעט. ערוצי הטלוויזיה הבינו, גם מתוך תובנה ספורטיבית ואולי מתוך רצון לגוון, שליגה שרק חיה את ארבע הגדולות היא לא באמת ליגה אלא טבלת רייטינג, וסופה לחנוק את עצמה מדי פעם משעמום. מדובר גם באלמנט חינוכי, שפעם עוד היה חשוב לערוצים המשדרים.

למרות הרוחות החדשות, איכשהו הדרבי בפתח תקווה נותר עדיין מחוץ לתמונה. גם העונה המשחק הכי ישראלי בליגה לא שודר, והפעם הוא העניש בגדול. מהפך נדיר, מהומה בסיום, כדורגל במיטבו. ספק אם ההחמצה של ערוצי הטלוויזיה תשנה משהו בהתעלמות הלא הברורה מהדרבי הפתח תקוואי, שכנראה סיים את חלקו העונה. היחס המחפיר למשחק הזה אפילו קצת פוגע בסיפוק על המיני מהפך שנחת על השידורים העונה ומעמיד אותו בספק רב. כי את מי באמת מעניין לראות קבוצה סופר מוכשרת כמו מכבי פתח תקווה מגמגמת שוב ברגע האמת, בדרך לבזבז עונה שהיא חייבת לסיים בין ארבע הגדולות. חכו למשחק שלה מול הפועל תל אביב – רק אז אולי אפשר יהיה לצפות בה.