אבל יותר מזה , התאהבתי בקבוצה. בעיירה. בסיפור. חלמתי לעמוד ללא חולצה בקור מקפיא, כשלראשי כובע גבינה. מרבית הילדים חלמו אז על חולצות של ראול ובקהאם (גם מסי היה בגיל ינקות אז), ואני חלמתי על חולצות של אנטוניו פרימן ודורסי לוונס. לא חשבתי שללבוש חולצה של פארב מתאים לרמה שלי. חלמתי לגור בגרין ביי, לאכול הרבה גבינות ולגדל ילדים עם לחיים סמוקות. היו מקבלים יהודי כמוני?
זו הייתה תקופה אחרת. פארב עוד היה צעיר , אלוויי ומארינו עוד שיחקו. אבל היה בגרין ביי משהו מרגש, משהו שרואים עד היום. כשמדברים על פרנצ'ייזים קטנים ללא זכות קיום, גרין ביי בכלל לא עולה לדיון, כי היא הקבוצה השנייה של כל אוהד אמריקאי (אם הוא לא ממינסוטה, שיקגו או דטרויט). אי אפשר לא לאהוב אותה. היא נקראת "טייטלטאון", אבל היא די לוזרית בעשורים האחרונים.
מאז הזכייה בסופרבול לפני 14 שנים, העיסוק העיקרי היה נטיעת ציפיות שלא יתממשו. גם בשנים השכנות, גרין ביי הייתה קבוצה נפלאה, שכל פעם הייתה חסרה צעד אחד מלעבור את היריבים הגדולים של התקופה דאלאס (93-95) , דנבר (הסופרבול ב-97) והניינרס של יאנג (98, עם הטאצ'דאון בשניות האחרונות של טרל אואנס).
ואז, הגיעו הרבה עונות פיננסיות שלוו בעליות טראומטיות לפלייאוף סתם בשביל להפסיד לטיפוסים מפוקפקים כמו מייקל ויק, עד עונת הפרישה של פארב, שלפי כל קלישאה אמריקאית מוכרת הייתה אמורה להסתיים באליפות. אבל אז הגיעה הבעיטה הארורה של לורנס טיינס, שלאחריה החליט פארב לעשות לביתו, טייק 1. עידן רוג'רס החל ועמו נשבו רוחות חדשות בוויסקונסין. ציפיות חדשות. עונת 2008 הייתה טראומטית במיוחד גרין ביי הפסידה שבעה משחקים ב-4 נקודות או פחות. זה היה נוראי כי לא מגיע לרוג'רס ולחבורה הנפלאה הזאת בירוק. אני, שהייתי כבר למוד סבל מהקבוצה הזאת, עדיין המשכתי להתאכזב כל פעם מחדש כי זה דינם של אוהדי ספורט, כמוני. יותר משאנחנו כאן בשביל לנצח, אנחנו כאן בשביל לא להפסיד. וכל תקוותינו היא שפעם אחת, לא נפסיד. הבטיחו לי טייטלטאון, וקיבלתי זכייה אחת , וגם היא מעט לפני שנת הרוקי שלי. זה טייטלטאון, זה? לא עדיף לסבול את הקור של פוקסבורו או היינץ פילד כבר?
וכמובן, עם תקוות חדשות, הרגשתי בשנים האחרונות שהקבוצה שלמה מאי פעם. קוורטרבק מעולה, פאס ראשרים מצוינים, תופסים משכמם ומעלה, סקנדרי איכותי (ובהקשר הזה, עליי לציין שיותר משכאבתי את לכתו של פארב, כאבתי את לכתו של דארן שארפר). משחק הריצה קצת צולע, אבל אפשר להגיד את זה גם על הפינאליסטיות של השנה שעברה. מהסיבה הזו, ב-2009 היו לי ציפיות חדשות. אריזונה עם ההגנה הרעועה שלה? היא תעצור אותנו? טוב, היא לא באמת עצרה אותנו. אנחנו פשוט פחות עצרנו אותה. וכך, עוד עונה נגמרה, במשחק הזוי במיוחד.
והשנה? מרבית הפרשנים ניבאו שגרין ביי תעלה לסופרבול. אני כבר איבדתי אמון. העונה החלה במסכת פציעות איומה (מתי היא לא מתחילה כך?) והפסדים מטופשים לדטרויט ומיאמי כמעט והוציאו אותנו מהתמונה. המצב היה נוראי, וגם כאן, באתר, היו כאלו שסתמו את הגולל על תמונת הפלייאוף ב-NFC, כמה שבועות לפני סיום העונה הסדירה (עם הג'איינטס בפנים וגרין ביי בחוץ). אבל אז התחלנו להיות במוד של להיות או לחדול. כל משחק היה מלחמה, ובמצב הזה, קשה לעצור את הקליי מתיוסים של העולם. אחרי קריעה של הג'איינטס וניצחון בשיניים על שיקגו, חששתי ששוב אחזה בהפסד פלייאופי של גרין ביי לרוצח הכלבים. אך לא כך היה. הפלא ופלא, הפאס ראשרים האימתניים הצליחו למגר את ויק. נגד אטלנטה זה היה אפילו קליל יותר.
ואז, נותרה אחת. שיקגו. ה-יריבות. זה היה אחד המשחקים המוזרים שחזיתי בהם. ברובו נדמה היה שאף אחת מהקבוצות לא ממש רוצה לנצח. המשחק נדמה לי כארוך מן הרגיל, והעובדה שגרין ביי הובילה למן ההתחלה לא תרמה במאום מבחינתי זו הייתה רק דחיית הקץ עד המהפך. מה זה ארוך? הרגשתי כאילו חיים שלמים חולפים. אך לבסוף, הקבוצה המוכשרת יותר (לפחות התקפית) עלתה. אבל היו שם דם (על המרפק של קאטלר), יזע (למרות הקיפאון) ודמעות של אושר.
ועכשיו ניצבים מול הסטילרס. בעיניי, זה משחק שלא ברור איך יתפתח. זה עשוי להיות משחק חפירות ארוך, אולי משהו בסגנון גמר ה-NFC. אבל זה גם יכול להפוך למשחק רב נקודות. המפתח הוא כמובן משחק הריצה של גרין ביי, כי לא יהיה קל נגד הסקנדרי מהלך האימים של פיטסבורג. אז אולי. רק אולי הפעם?
בלי אמונה, גם שיקגו ברס לא הייתה אוכלת אותה.
עוד בוואלה!
