איוניר של הדרבי: לא משהו לספר עליו בבית

הדרבי הראשון של עונת 2008/9 היה משחקו השלישי של אבי נמני כמאמן מכבי תל אביב. לאחר ניצחון על הפועל פתח תקוה ותיקו ביתי עם מ.ס. אשדוד, הצהובים הגיעו למשחק כשווי כוחות, לפחות בעיני רוחם. שתי הקבוצות ניסו להתאושש מעונה טראומתית שבסיומה כמעט ירדו ליגה, כשבדרבי האחרון של 2007/8 ניצחה מכבי. הקהל הצהוב הכין שלט "תראו מי עומד על הקווים", כדי ליצור רתיעה פסיכולוגית של הפועל מנמני, האיש שהיה שנוא נפשם במשך יותר מעשור וחצי. האדומים ניצחו 0:2 במשחק שסימן את תחילת הדרך של נמני להפוך לבאנקר דווקא עבורם.

לפני הדרבי הקרוב, אף אחד במכבי תל אביב לא יחזיק עבור מוטי איוניר שלט כמו זה שהוקדש לקודמו. לאחר שלושה משחקי ליגה מול יריבות חלשות, עדיין קשה לאמוד את ערכו בעיני אוהדי הקבוצה. עוד לפני יום שלישי הוא עשה את הטעות הראשונה שלו כמאמן מכבי תל אביב. לאחר שפתח עם שלושה ניצחונות הגיעה השפלת הגביע מול הפועל פתח תקווה. הדחה בשלבים המוקדמים היא משהו שהיה מוכר היטב לטון קאנן, לאלי כהן, לנמני ועכשיו גם לאיוניר. כמו קודמיו, גם הוא ספסל שחקני מפתח ולא הבין את האפקט השלילי שתיצור הדחה מוקדמת מהמפעל. רוב העלבונות הגדולים של מכבי תל אביב בשנים האחרונות הגיעו בגביע. איוניר לא הבין את זה. כשאתה מספסל את בוזגלו ויוזם צהוב חמישי מכוון למדוניאנין, אתה פוסע לתהום בעיניים פקוחות.

אבל גם אם נוציא את המשחק האומלל ואת השביעייה של הפועל תל אביב לרשת קרית אתא מהמשוואה, די ברור שהאוהדים הצהובים לא רואים באיוניר סמל. כשחקן, הוא לא עשה שום דבר יוצא דופן, במיוחד במפגשים עם הפועל תל אביב. בעשר שנותיו במכבי תל אביב, איוניר הבקיע שער אחד במשחקי הדרבי. זה היה שער חשוב, שוויון בדקה ה-87 במשחק ליגה בתחילת עונת 1985/86. אבל האם זה מספיק כדי לצרוב אותך בתודעה כגורם מכריע? רחוק מכך. איוניר השחקן מעולם לא היה פקטור משמעותי ביריבות העירונית. בעונה שבה עלה לבוגרים, 1980/81, הפועל ניצחה את מכבי פעמיים בדרך לאליפות ראשונה אחרי 12 שנה, אליפות שתחמה גבולות ברורים בעיר לפחות עד המחצית השנייה של העשור. סמליות? צירוף מקרים? לא ממש. האיש שסומן כיורש של גיורא שפיגל הפך לאחד המייצגים של דור שלם שבוזבז, שכרע תחת הגמוניה אדומה בולטת ושהחל למחוק את המורשת המפוארת של המועדון. אפשר להאשים את ההנהלות, את המאמנים וגם את הוותיקים שלא ידעו למשוך את הקבוצה למעלה. אלא שכשחקן עם פוטנציאל כל כך גדול, האחריות של איוניר לא הייתה פחותה מזו של אלה שתחתם שיחק ומהם למד. זו בעיקר הסיבה שמעולם, אז וגם היום, לא הצטייר ביציעים כמושא להערצה.

כאן עולה השאלה, האם יש איזשהו היגיון בעשיית הקישור בין איוניר השחקן לאיוניר המאמן? הרי עברו כבר 20 שנה, אין ספור סגלים הוחלפו ועשרות סגנונות משחק שונו. אבל צריך לזכור שההיסטוריה שלו במכבי תל אביב הייתה כרטיס הכניסה של איוניר בחזרה למועדון. הוא נפנף בזה בכל הזדמנות וזה לגיטימי. אל תטעו, הוא באמת אוהב את מכבי תל אביב ומעולם לא התבייש לשאת את נס האהבה הזו כדי להינשא לה מחדש. בטוח שאיוניר נהנה לאמן את בית"ר באר שבע, הפועל נצרת עילית או הנבחרות הצעירות, אבל כמאמן, מעולם לא היה לו ריגוש כמו זה שהוא חווה עכשיו. אפשר היה לראות את זה לפני שלושה שבועות, כשנכנס לשער בקריית שלום כשהוא נושא בגאון תפקיד רשמי בקבוצה, לראשונה אחרי זמן כה רב. הוא מחויב למכבי תל אביב, הרבה יותר ממאמנים אחרים.

בניגוד לנמני, שקיבל את הקבוצה כנדוניה המגיעה לו, לאיוניר לקח הרבה מאוד זמן לפלס את הדרך חזרה פנימה ועכשיו הוא מרגיש את הצורך להראות שמגיע לו, שהוא ראוי, שהוא יכול להביא למכבי תל אביב את מה שלא הביא לה כשחקן. הוא יודע ומבין שחובת ההוכחה עליו. המשימה שלו מתחילה כאן, בדרבי, בעוד נקודת מוצא קשה אחרי שבוע עגום. אם איוניר יפסיד, הקולות המעיקים שכבר החלו לעשות את ההקבלה בינו לבין נמני רק יגברו. אם ינצח, לעומת זאת, יש לו סיכוי לא רע להתחיל למתג את עצמו מחדש, לא סתם כמכביסט בנפש, אלא כאחד שיודע לנצח דרבים. שמסוגל, תרתי משמע, לחטוף את הכדור מהמגרש של הפועל ולהחזיר אותו לידיים צהובות, מה שלא בדיוק הצליח לעשות כשחקן. לא קשה לנחש שעבורו מדובר בדרבי החשוב ביותר בקריירה, כמאמן ואולי גם כשחקן.