אחרי הפסד הליגה הראשון שלו כמאמן אברדין, בעונת 1978/9, הגיע אלכס פרגוסון בן ה-37 לאסיפת הקבוצה בצעקות וקללות. ג'ו הארפר היה אז הכוכב הגדול של הקבוצה, מלך השערים שלה בכל הזמנים. ופרגוסון סימן אותו.
"מה איתך הארפר?", פנה המאמן לחלוץ, "מה לדעתך לא עבד?".
החלוץ מיהר לענות: "אני לא חושב שהטקטיקה עבדה".
פרגוסון שתק והלך. אחרי מספר דקות נקרא הארפר למשרדו של המאמן.
"מי אתה חושב שאתה, שתבקר את הטקטיקה שלי?" גער המאמן בחלוץ בן ה-30.
הארפר השיב: "לא משלמים לי כדי להיות המאמן, אבל שאלת לדעתי ועניתי בכנות. אם אתה לא רוצה לשמוע מה אני חושב, אל תשאל אותי בפעם הבאה".
כשאלכס פרגוסון חש שאבק הכוכבים שמלווה את דייויד בקהאם פוגע במנצ'סטר יונייטד שלו, הוא שחרר אותו לריאל מדריד. כשהרגיש שרוד ואן ניסטלרוי לא מתאים יותר למרקם הקבוצתי הוא נפרד ממנו בכאב והעזיבה של רוי קין את השדים האדומים נעשתה בטונים צורמים. לכל אורך קריירת האימון שלו, הכוכב של פרגוסון הייתה הקבוצה. הוא שאף למשפחתיות, דרש קבוצתיות ונחל הצלחות. את שמו האדיר עשה כמאמן מנצ'סטר יונייטד, אבל את היסודות הוא החל להניח לפני למעלה מ-30 שנה, בעיר החוף הסקוטית אברדין.
ג'ו הארפר נשאר בקבוצה גם אחרי אותה התנגשות מפורסמת. הוא הבקיע באותה עונה 32 שערים, אבל היחסים בינו לבין פרגוסון מעולם לא השתפרו. על פי האוטוביוגרפיה שלו שפורסמה ב-2008, בתום העונה השלישית המשותפת שלהם, בה שיחק החלוץ פעם אחת בלבד, אמר לו פרגוסון ש"אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם".
בגיל 33 וכשמאזנו 205 שערים במדי הדונס (כינוייה של אברדין), הארפר עזב בדמעות. מבחינתו של החלוץ זה היה אקורד הסיום לקריירה יפה, אבל אברדין, שכבר זכתה באליפות עונה לפני כן, הייתה רק בתחילתו של עידן השליטה שלה בכדורגל הסקוטי.
כובשים את סקוטלנד
אלכס פרגוסון הגיע לאברדין אחרי ארבע שנים בסט. מירן, במהלכן העלה אותה לליגה הבכירה ובסיומן פוטר בפעם הראשונה והאחרונה בקריירה הארוכה שלו. שנות ה-80 המוקדמות סימנו משבר גדול אצל ריינג'רס והדונס, שכבר היו מצויים בקו עלייה עוד לפני הגעתו של פרגי, התמודדו על התארים בהצלחה רבה בעיקר עם סלטיק ודנדי יונייטד.
אברדין הייתה קבוצה כל-סקוטית, עם שחקנים כמו ווילי מילר, אריק בלאק, אלכס מקליש, ניל סימפסון וג'ים לייטון, שגדלו בה או הגיעו אליה לפני שמלאו להם 20, וחיזוק של מעט שחקנים מבריקים כמו גורדון סטראכן הנפלא. מקבוצה טובה וחברה קבועה בצמרת, פרגוסון הפך אותה למכונה משומנת ורעבה לתארים, שמשחקת כדורגל מהיר שמסתמך על טכניקה בחלק הקדמי, וחוסר פשרנות בחלק האחורי.
הקבוצה שעד אז החזיקה באליפות בודדה (1954/5), זכתה בשלוש נוספות ובסך הכל בשמונה השנים שלו על הקווים בפיטודרי סטדיום, פרגוסון הוליך את אברדין ללא פחות מ-10 תארים שונים. כמות בלתי נתפשת במונחים של מועדון שמזמן לא מאיים על הצמרת הסקוטית וגם הפך לאנונימי לחלוטין בזירה היבשתית.
אותן שנים בישרו על ניצחונות גדולים כמו ה-1:4 על ריינג'רס בהארכה בגמר הגביע ה-1982 וה-1:3 על סלטיק בחוץ שהוליך לאליפות ב-1979, או על עונות מזהירות כמו 1983/4 שנגמרה בדאבל. אבל הקמפיין האירופאי ב-1982/3, שהסתיים עם זכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע והפך את השם "אברדין" למוכר בכל העולם, הוא כנראה הגדול מכולם.
כובשים את אירופה
מי שראה את אברדין ממש מקרוב בעונת 1982/3 הבין שהיא תגיע רחוק במפעל האירופאי. "הם שיחקו כאילו הם הגיעו מכוכב אחר", סיכם ג'ורג' ברגי מסיון השוויצרית את צמד המשחקים בהם הובסה קבוצתו 11:1 בסיבוב המוקדם, ומאמן לך פוזנאן (ומאוחר יותר הפועל כפר סבא) וויצ'ק לזארק, שהפסיד לדונס בשמינית הגמר, הוסיף: "אברדין היא קבוצה טכנית ומלאת כישרון, לא קבוצה בריטית טיפוסית. היא אחת מהפייבוריטיות לזכייה".
למרות שאברדין הרשימה, ברבע הגמר המתינה לה באיירן מינכן וכאן המסע היפה אמור היה להסתיים. הבווארים הציגו את קלאוס אאוגנתאלר במרכז ההגנה, פול ברייטנר בקישור וקארל היינץ רומיניגה בחוד. הם הגיעו שנה לפני כן לגמר גביע אירופה לאלופות ולפני שהוגרלו למשחקים עם הסקוטים בשמינית הגמר חלפו על פני טוטנהאם בקלות.
המשחק הראשון התקיים במינכן והמקומיים קיוו להשיג בו יתרון שיספיק להם בשביל עלייה, אבל השחקנים של פרגוסון הציגו משמעת טקטית גבוהה, שמרו על ריכוז וחזרו הביתה עם 0:0. בגומלין גדשו 24 אלף צופים את היציעים וראו את הקבוצה שלהם חוזרת פעמיים מפיגור ל-2:3, אחד מהניצחונות הגדולים ביותר שידע אצטדיון פיטודרי. בחצי הגמר דילגו הסקוטים מעל ואטרסחיי גנק הבלגית והם קבעו לעצמה דייט עם ריאל מדריד בגטבורג, ממנו תצא מחזיקת הגביע החדשה.
כמו באיירן מינכן, גם ריאל מדריד הגדולה הגיעה כפייבוריטית ברורה, כמו הגרמנים גם היא הציגה סוללה מרשימה שכללה שחקנים מנבחרות ספרד, הולנד (ג'ון מטגוד) ומערב גרמניה (אולי שטיליקה) וכמו באיירן, גם היא נכנעה לסקוטית הלוהטת, שניצחה 1:2 אחרי הארכה. "לאברדין יש את מה שכסף לא יכול לקנות: נשמה. רוח קבוצתית שנבנית על מסורת משפחתית", הסביר מאמן ריאל, אלפרדו די סטפאנו הגדול.
נשארים עם הזכרונות
"אף אחד לא האמין שזכינו", אמר פרגוסון שנים לאחר מכן על ההישג הענק בגטבורג, "אף אחד לא ציפה מאברדין לנצח את הקבוצות הגדולות באירופה. לעולם לא אשכח את ההרגשה, זה לא היה אמיתי. לא בטוח שיש הרגשה טובה יותר. ההצלחה הזו הרימה את הקבוצה ואת העיר כולה בצורה שאף אחד לא הצליח להבין. במובן מסוים זו הייתה אגדה".
בעקבות הפיכת אברדין לאימפריה לכל דבר במונחים סקוטיים והכוכבים לא מיהרו לחפש קבוצות אחרות. גורדון סטראכן ומארק מקגי לבשו את המדים האדומים עד 1984, ג'ים לייטון שיחק בקבוצה עד 1988, אלכס מקליש עשה את זה במשך 16 שנה, עד 1994 ו-ווילי מילר מעולם לא עזב.
שלוש האליפויות וארבעת הגביעים של הדונס בין 1980 ל-1986, ביחד עם אליפות של דנדי יונייטד ב-1982/3, גרמו לכך שהסקוטים האמינו שהם עדים למהפכה אמיתית בכדורגל שלהם ושקצו הימים בהם סלטיק וריינג'רס אפילו לא השאירו פירורים ליריבות. אלא שהמציאות טפחה על פניהם של אוהדי הכדורגל המקומיים בכלל ואברדין בפרט.
הדונס עוד זכו בגביע ובגביע הליגה ב-1989/90 תחת אלכס סמית', אבל האליפות שלהם ב-1985 הייתה האחרונה של קבוצה שהיא לא של ריינג'רס או סלטיק. אף מאמן לא נכנס באמת לנעליו פרגוסון ואף חבורת שחקנים לא הצליחה למלא את מקומם של סטראכן, מילר, מקגי ושות'. הכדורגל התקדם, אברדין לא ממש עשתה את זה, אבל את שמונה השנים האגדיות בין 1978 ל-1986 אף אחד לא ימחק מההיסטוריה שלה.