הטוב
ניו אורלינס הורנטס גרף הביצועים של ההורנטס פשוט לא מפסיק להשתולל. לאחר שפתחו את העונה עם 11 ניצחונות ב-12 משחקים, ושמטו 9 משחקים מתוך ה-12 הבאים, הגיע תורו של הרצף השלישי לעונה, והפעם בכיוון החיובי. עם 9 ניצחונות רצופים חוזרים ההורנטס משומקום אל מחוזות הרלוונטיות וכובשים בסערה את המקום השלישי במערב, כשגולת הכותרת היא כמובן ההשפלה הפומבית של מוליכת הליגה מסן אנטוניו ב-24 נקודות הפרש. למאמץ הזה שותפים כולם: דיוויד ווסט משכיח את פתיחת העונה הבינונית ולוקח על עצמו את תפקיד הסקורר המוביל עם 20 נקודות למשחק וסל ניצחון מרהיב מול אוקלהומה, טרבור אריזה עשה סיבוב של 180 מעלות ונותן בדיוק את מה שמצפים ממנו במקום ללכת ראש בקיר, אוקאפור הפך לאחד הסנטרים המפלצתיים בליגה עם 12 נקודות ו-12 כדורים חוזרים למשחק, וכמובן כריס פול, שממשיך להשכיח את סאגת הטרייד מהקיץ ומוביל את הקבוצה ביעילות בלתי הגיונית (יחס אסיסטים- איבודים של 1:5.5). נכון לעכשיו עושה רושם שהשמועות על מותה של הקבוצה היו מוקדמות בהחלט, ואל תתפלאו אם בשבועות הקרובים יעברו עוד ועוד קבוצות לבעלות הליגה בתקווה לקבל קצת ממגע הזהב של הקומיש.
די. ג'יי. אוגוסטין האיש המרוצה ביותר מפיטוריו של לארי בראון, למעט בראון עצמו כמובן, הוא הרכז הננסי של הבובקאטס, שקיבל חיים חדשים תחת שרביטו של פול סיילס. המאמן שיחרר את אוגוסטין מעול המשחק האיטי והמסודר של בראון, שנהג להלקות את אוגוסטין בענף במבוק לח בכל פעם שהיה משחרר כדור לפני שעברו 22 שניות בהתקפה. בחודש ינואר מעמיד התקליטן ממוצעים של 18 נקודות ו-8 אסיסטים, והפך למעשה לשחקן ההתקפה המרכזי של שארלוט. מה שיותר מרשים זה שבזמן שג'ראלד וואלאס וסטיבן ג'קסון משחקים את הכדורסל הרע בחייהם, מפגינה שארלוט יכולת טובה בהרבה ומנצחת את דרכה אל המקום השמיני במזרח, ואולי אף אל הפוסט סיזן השני בתולדותיה.
אל הורפורד בעונות האחרונות הפכה אטלנטה לכפילה של יוטה במזרח קבוצת צמרת שתמיד נמצאת שם, אבל לא באמת נמצאת שם. כזו שתמיד יהיה חסר לה הגרוש ללירה, וגם אם יימצא אחד, תמיד ייפול אחר דרך אחד החורים בכיסים. מסיבה זו קל להתעלם מהשלישייה המובילה של ההוקס, ששוב מובילה את הקבוצה למקום טוב ברביעייה הפותחת של הקונפרנס. בזמן שג'ו ג'ו עוד זוכה איכשהו להילה של כוכב בזכות חוזה המקסימום עליו חתם בקיץ, וג'וש סמית' מושך תשומת לב באמצעות יכולות פיזיות יוצאות דופן, דווקא הצלע השלישית של החבורה הולכת ומסתמנת כחשובה ביותר. בעונתו הרביעית בסה"כ מבסס עצמו אל הורפורד בתור אחד הסנטרים המוכשרים ביותר בליגה מבחינה התקפית, הן כסקורר והן כרכז שני בתוך הצבע, ובמקביל נראה שלמד סופסוף להסתדר בהגנה מול סנטרים מאסיביים למרות הנחיתות היחסית בגזרת הסנטימטרים (רק 2.08 הגמד הזה). מאז תחילת ינואר ועד הפציעה במשחק מול מיאמי הוביל הורפורד את ההוקס ל-7 ניצחונות ב-8 משחקים תוך שהוא מעמיד ממוצעים של 16 נקודות, 10 כדורים חוזרים, 2.5 בלוקים אפילו 5 אסיסטים. אם אי פעם תצליח אטלנטה למצוא את הדרך לרלוונטיות, מרבית המניות יהיו שייכות כנראה לאיש הזה.
מונטה אליס סקוררים מופרעים בקבוצות תחתית מעולם לא היו כוס התה שלי, אבל מונטה אליס מודל 2011 הוא בהחלט יוצא מן הכלל שמחייב התייחסות מיוחדת. לאחר שטרח לבסס לעצמו תדמית של טראבל מייקר בעונותיו הראשונות תחת דון נלסון, הגיע אליס אל העונה הנוכחית בפאזה שונה לחלוטין, והפך בין קיץ למנהיג של הקבוצה ולמבוגר האחראי בחדר ההלבשה. יש שזוקפים את המהפך לטובת נישואיו הטריים, אחרים מדברים על חילופי המאמנים בקבוצה והמינוי לקפטן, אבל מי שראה את אליס מדדה על רגל אחת מול הקליפרס יודע שמדובר בשחקן חדש לגמרי. על הדרך מדורג אליס במקום הרביעי ברשימת הקלעים הבולטים בליגה עם 25.8 למשחק באחוזים טובים. אה, והוא אפילו לא קרוב לעונת חוזה.
הרע
ג'ייסון קיד טוב, כנראה שיש גבול לכמה אפשר לצחוק לשעון הביולוגי שלך בפנים. לכל מי שהספיד את קיד בקיץ של 2009, 2008, ובעצם כל קיץ מאז נפילת האימפריה הפרוסית, אפשר להגיד (בחצי פה אמנם), שעושה רושם שהנה קיבלתם את מבוקשכם. דווקא כשנראה שקיד מתחיל לצאת מהכושר הירוד שלו מפתיחת העונה, הגיעה הפציעה של דירק וחשפה את הילד במערומיו. בהיעדרו של הגרמני ציפו כולם מהרכז הוותיק שייכנס לנעלי המנהיג, אלא שהוא חשב שזה זמן מצוין דווקא להיעלם אל תהומות הנשייה. בחודש ינואר, במקביל לקריסת המאבריקס, ירד קיד לממוצעי שפל של 8 נקודות ו-7 אסיסטים, והפך לחור אמיתי בשני צידי המגרש כש"קלע" ב-34% שדה, הלך פחות מחצי פעם לקו בממוצע למשחק, והניח לרכזי היריב לעשות ככל העולה על רוחם. בגיל 38 קיד הוא עדיין לא שחקן גמור ולא קרוב לזה, אבל ניתן כבר להודות שימיו כרכז-על בליגה, הגיעו באופן רשמי לסיומם.
יוטה ג'אז אז בזמן שבאטלנטה הכל מתנהל על מי מנוחות, באטלנטה של המערב ההפסדים מתחילים להיערם ולהזכיר לנו בדיוק למה אף אחד לא סופר את הג'אז על באמת. משהו לא טוב עובר על יוטה בחודש ינואר, כשהשיא הוא המסע הכושל למזרח, שהניב עד כה 4 הפסדים רצופים, כולל מול האריות של וושינגטון, ניו ג'רזי ופילדלפיה. האשם העיקרי הוא פול מילסאפ שעומד בארבעת המשחקים האלו על 40% מהשדה, 11 נקודות ו-7 כדורים חוזרים, וייתכן מאד שהוא מגלה לראשונה בחייו שלא קל לשחק לאורך עונה שלמה. גם דרון וויליאמס תורם לחגיגה עם 40% משלו, ואפילו ג'רי סלואן נבהל מרצף ההפסדים והחליט לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, כלומר להתעלל בקירילנקו (שנמצא דווקא בכושר מצוין), והחליף אותו בגורדון היוורד במשחק אחד, ובסי.ג'יי. מיילס באחר, במה שנראה עד כה כמו הצלחה כבירה. אבל אל דאגה, הג'אז עוד יצאו מהמשברון ויחזרו לנצח בדיוק מספיק כדי לעוף בסיבוב הראשון או השני של הפלייאוף, כרגיל.
ארון ברוקס בפינת "על לא עוול בכפו" נמצא איתנו היום מי שהיה עד לא מזמן הרכז הפותח והמבטיח של יוסטון, והפך במחי פציעה לשחקן ספסל מיותר ומתוסכל בקבוצה שלא ממש סופרת אותו בתכניות שלה לעתיד. את העונה פתח ארהל'ה דווקא בתור הצעיר המבטיח והחשוב בקבוצה, כחלק מקו אחורי של סקוררים מחוננים לצידו של קווין מרטין, אלא שאז הגיע נקע אכזרי במיוחד שהשבית את ברוקס לחודש וחצי. כשחזר לשחק, גילה כי עמדת הרכז הפותח שאוישה בינתיים ע"י קייל לאורי, לא ממש חיכתה לו. בצעד מאד לא מקובל ב- NBA, החליט אדלמן להשאיר את לאורי בהרכב ולהעלות את ברוקס מהספסל (החוק הבלתי כתוב בליגה הוא ששחקן לעולם לא מאבד את מקומו בהרכב בגלל פציעה). בינתיים השינוי הזמני הפך לרשמי, ובמקום לקבל חוזה מכובד בקיץ ולבסס את מעמדו כרכז העתיד של הקבוצה, נראה שברוקס יצטרך לנסות את מזלו בשוק הפרי אייג'נטס של חוקי השכר החדשים. שיהיה בהצלחה.
ג'ים אובריאן למעשה, מאמנה הכושל של אינדיאנה הרוויח כבר מזמן את מקומו בחלק הזה של הטור. עם 11 הפסדים ב-14 המשחקים האחרונים, זוכה אובריאן רשמית למקום של כבוד באיזור הדמדומים שבין ה"רע" ל"מכוער" (שנתפס לצערו בידי אייטם אחר השבוע). לאחר פתיחת עונה מרשימה והתבססות במקום טוב בטבלה, נכנסה אינדיאנה למוד השמדה עצמית, ירדה עד למקום התשיעי במזרח, ובספק אם יימצא אדם שפוי אחד שיסכים להמר, ביחס כלשהו, על כניסה של הפייסרס לפלייאוף השנה. נכון לעכשיו אינדיאנה היא כנראה המקום הכי פחות מהנה לשחק בו כדורסל בליגה. כולם כולל כולם נמצאים בכושר ירוד ומאכזב. המשולש גריינג'ר-היברט-קוליסון שהיה אמור להוביל את הקבוצה מועמד כמכלול לתואר אכזבת העונה. הרוטציה משתנה כל יומיים. אובריאן מלכלך על שחקניו בתקשורת באופן קבוע. השחקנים מודיעים בפומבי שאין להם כוח וחשק אליו. ומעל הכל לארי בירד נראה כמו מי שנשבר לו הבולבול מכל העסק ואין לו כוח אפילו לפטר את אובריאן ולסיים את הפיאסקו, אבל לשגר הודעה פומבית ש"ההנהלה לא מרוצה מהמאמן" נראה לו דווקא כמו מהלך הגיוני לעשות. בקיצור, אל תתפלאו אם המאמן הבא של הקבוצה יהיה גיא לוזון.
והמכוער
הפיאסקו סביב כרמלו אנתוני הגיע השבוע לשיאים חדשים, כשאוהדי הקבוצה החלו לשרוק בוז לכרמלו בכל פעם שנגע בכדור במהלך הניצחון הביתי מול אוקלהומה, משחק בו המצטיין היה לא אחר מאשר כרמלו אנתוני. שלושה שבועות לפני הטרייד דדליין, נמצא המצב בדנבר על סף רתיחה, כשכל אחד מהצדדים צודק ולא צודק. מצד אחד ניתן בקלות להצדיק את האוהדים על חוסר החיבה שהם מפגינים כלפי מלו, שקיבל מההנהלה יופי של קבוצה בשנים האחרונות, ומעדיף לזרוק בסיס איתן וקבוצה בה גדל לטובת זרקורים ניו יורקים מטופשים. מצד שני ייאמר לזכותו של אנתוני שבניגוד לבן מחזורו המשוקץ, הוא מעולם לא השלה את הקבוצה והאוהדים באשר לכוונותיו, וכמו כן הוא ממשיך לתת 100% על המגרש גם בשבועות שעשויים להיות האחרונים שלו במדי הנאגטס.
גם המגעים המגוחכים עם הנטס לא הועילו במיוחד לתדמיתה של הפרשיה האומללה, שעה ששתי הקבוצות שיגרו השכם והערב הודעות סותרות לתקשורת בדבר התקדמות המו"מ, כשהשיא היה סירובו של אנתוני לפגוש את נציגי הנטס בתואנה שהוא עובד של הנאגטס (מעניין אם היה אומר אותו דבר על נסיעה למנהטן), ובתשובתו של הבעלים של הנטס שאמרה בקיצור לכרמלו שהוא מוזמן ללכת לחפש את החברים שלו. בעוד שלושה שבועות יגיע הדדליין המיוחל, ואז נדע האם הפרשה הגיעה לסיומה, או שמא היה זה רק הפרומו לקראת הקרקס האמיתי.