תואר במנהל עסקים

אמצע העונה זה זמן טוב לבדוק במבט לאחור את הקיץ המטורף שעבר על ה-NBA רק לפני מספר חודשים. את החשודים הקבועים (לברון, בוש, אמארה, בוזר ואל ג'פרסון) כבר טחנו עד דק, וגם ככה לפני הפלייאוף נתקשה להעריך עד כמה ההחתמות שלהם היו מוצלחות, לכן הפעם אתמקד דווקא במעברים הפחות מתוקשרים. גם בין שחקני הדרג השני ומטה היו לא מעט מעברים מעניינים, כולל כמה שמשפיעים באופן משמעותי על הליגה. הנה הבולטים שבהם.

המון גבות הורמו כאשר פורטלנד הציעה למתיוס הצעה שיוטה הייתה חייבת לסרב לה (טקטיקות המאפיה עובדות קצת אחרת ב-NBA). כמה ניצוצות ופלייאוף מוצלח כרוקי שלא נבחר בדראפט, הספיקו לבלייזרס כדי להמר על הסווינגמן המגוון, בניגוד להגיון של רוב הפרשנים. אבל אז לברנדון רוי נגמרו הברכיים הרזרביות ומתיוז נכנס באלגנטיות לעמדה שלו, והוכיח שגם בעונה השנייה שלו לא העריכו אותו מספיק. עם 18 נקודות, 2 שלשות למשחק באחוזים מצוינים והגנה איכותית בחודשיים האחרונים, 34 מליון דולר ל-5 שנים נראים פתאום כמו מחיר מציאה.

הניקס זה לא רק אמארה. למזלם, מייק דאנטוני הבין בסוף שיש משהו בין סטיב נאש לכריס דוהון. פלטון הוא בדיוק הממוצע הסטטיסטי שלהם. הניצחון כאן הוא קודם כל של דאנטוני, שמוכיח שהשיטה שלו עובדת גם עם הרכז הסביר האולטימטיבי. אבל גם פלטון עצמו מנצל את ההזדמנות באופן המוצלח ביותר שיש ורושם 17.6 נקודות, 8.8 אסיסטים, 1.9 חטיפות ו-1.8 שלשות. המעבר מהגיהנום ההתקפי של שארלוט למשחק הריצה של הניקס הזכיר לנו שבזמן הדראפט ב-2005 פלטון הוזכר באותה נשימה עם דרון וויליאמס וכריס פול.

בהיעדר כל תרומה אחרת לאנושות, מינסוטה החליטה להתמקצע בשיקום קריירות של בחירות שניות מאכזבות. לצערי, דארקו מיליצ'יץ' לא הגיע בקיץ, אז העובדה שהוא הפך השנה לשחקן NBA לגיטימי תוזכר כאן רק בהערת אגב. מי שכן קשור לקיץ הוא ביזלי, שמיאמי שילמה למינסוטה כדי שתיקח אותו ממנה. בביתו החדש, ביזלי נזכר שהוא סקורר מחונן שהיה אמור למצוא מקום על הציר שבין קווין דוראנט לבלייק גריפין. לשם הוא כבר לא יגיע, כנראה, אבל סקורר מוביל של קבוצות קטנות הוא כן יוכל להיות. עכשיו נראה איך ומתי הוולבס ישלבו בפרויקט גם את האשים תאביט ומרווין וויליאמס (גם אוון טרנר כבר עושה קולות של המשך מסורת הבחירה הגרועה בדראפט).

ההתרסקות של המאבס לאחרונה קצת עמעמה את אחת ההחתמות המוצלחות של הקיץ. הכל התחיל מהחוזה הגמור והזריק של אריק דמפיר. מארק קיובן סבל אותו לשש שנים (והראה בקיץ עקומת למידה מרשימה עם סנטרים מזדקנים, כשהתחייב רק לחמש שנים לברנדון הייווד) וקיווה ליהנות ממנו כחוזה גמור, אבל כל מה שהצליח להביא היה שרוך גמור. אלא שהשרוך הוכיח שיש לו עוד מה לתרום, השתלט על המקום בחמישייה, הפך לאחד משחקני ההגנה הטובים בליגה ותורם גם 9 נקודות למשחק ב-67 אחוזים. אם לא היו נגמרים לדאלאס השחקנים, זה היה יכול להיות סיפור הצלחה נהדר.

אז בזמן שאמארה מוביל את הניקס לעונה הטובה ביותר שלהם מאז הימים שאהוד ברק היה פופולרי, לי מתמודד עם דורל רייט על תואר השחקן השלישי הכי טוב בקבוצה שמדורגת במקום ה-12 במערב. המספרים עדיין סבירים, בכל זאת גולדן סטייט, אבל רחוקים מהעונה שעברה. שמעתי הרבה טענות על כך שלי היה אנדרייטד בשנתיים האחרונות, המעבר לגולדן סטייט בינתיים מוכיח שהייתה סיבה לא לתפוס ממנו יותר מדי.

כדי להדגיש כמה מעט אומרים מספרים בגולדן סטייט - מאגטי היה שחקן של 20 נקודות למשחק שם בעונה שעברה. זה הספיק למילווקי כדי לשחרר את הווריירס מעולו, לקחת על עצמם את 30 מיליון הדולר שהוא ירוויח בשלוש השנים הבאות ולסתום לעצמם את תקרת השכר בתקופה הזאת. ובאותו נושא - זוכרים שמילווקי הייתה הפתעה נעימה רק לפני עונה? זה קרה כאשר סקוט סקיילס אסף חבורת לוחמים ושלח אותם לנשוך יריבות. האמונה שמאגטי ישתלב שם הייתה הגיונית בערך כמו האמונה שהוא יתרום יום אחד לקבוצה מצליחה. יש דברים שלא נועדו לקרות. בשנייה הנוכחית סקיילס נותן לו צ'אנס בחמישייה, אבל אף אחד לא יופתע אם תוך שבוע הוא יחזור להיות אחד השחקנים היקרים ביותר שמקבלים 8 דקות למשחק.

הפריחה המחודשת של הידו באורלנדו רק מעצימה את רשימת השטויות שלו ושל כל הקבוצות שמעורבות בכך שהוא נעדר מפלורידה לשנה וחצי. בסוף המפסידה הגדולה נשארה פיניקס. אחרי הפלייאוף הנהדר והעזיבה של אמארה, הסאנס שמו את כל הז'יטונים שלהם על טורקי מקנדה ואמריקאי מיוון כדי שייתנו לקנדי מארה"ב סיכוי להגיע רחוק. תוך משחק וחצי התברר שטורקוגלו וג'וש צ'ילדרס הם לא יותר מבזבוז כסף אדיר. כדי להיפטר מהטורקי והחוזה המעיק שלו, בפיניקס נאלצו לוותר על השחקן השני הכי טוב שלהם - ג'ייסון ריצ'רדסון, ומאז כדי לראות את הפלייאוף הם צריכים משקפת ולבקש מזאק רנדולף לזוז כי הוא מסתיר.

ברשימת נפגעי ההחלטה של לברון ושות', אחרי קליבלנד העיר, קליבלנד הקבוצה וקליבלנד השחקנים שנשארו שם ונאלצו ללמוד להקפיץ, נמצאות שתי הקבוצות שדי בנו על זה שמשהו מהשלל של הקיץ הזה ייפול לידיים שלהן. ברגע שהבינו שזה לא יקרה, שתיהן נכנסו לפאניקה והחתימו את כל מה שזז (ואת קורט תומאס). אחרי חצי שנה, מתברר שכל ההחתמות של שתיהן לא הצליחו לייצר אפילו שחקן כנף ראוי אחד.

שיקגו מיהרה להביא את רוני ברואר, החלטה הגיונית רק אם מצורפת לה עתירה לבג"ץ לביטול קשת השלוש. לגיבוי היא צירפה את קייל קורבר שממשיך לעשות מה שקייל קורבר עושה ולא יותר, ואת סי.ג'יי. ווטסון שמעדיף עקרונית להימנע מלהשפיע על משחקים. בסוף מי שהוקפץ לחמישייה הוא קית' בוגאנס, שבשיא הקריירה שלו היה המחליף הרביעי הכי טוב באורלנדו. ניו ג'רזי הסתפקה באנתוני מורו (בסדר כזה כשהוא כשיר) וטרוויס אאוטלו (יום עסל, שבוע בסל), שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליהם זה שהם לא איבדו את המקום בחמישייה לקווינטון רוס.