ההצגה הגדולה בתבל

חמש מאות נקודות בעונה זה המון בפוטבול. בממוצע, זה כמו שקבוצת כדורגל תבקיע שלושה או ארבעה שערים כל משחק, במשך עונה שלמה. היו לפני הסיינט לואיס ראמס קבוצות שעשו את זה. העניין הוא שהראמס עשו את זה כבר שלוש פעמים רצופות. אף קבוצה לפניהם לא עשתה את זה אפילו פעמיים בזו אחר זו. המספר הזה אומר שמבחינת תפוקה התקפית טהורה, הראמס הם השושלת ההתקפית הגדולה ביותר בהיסטוריה של המשחק. מבחינת גדולה כוללת עדיין יש את הניינרס של מונטנה, הקאובויס של אייקמן ואמיט סמית', והסטילרס של טרי בראדשאו ופרנקו הריס שיש להן יותר טבעות. אבל מבחינת יכולת לשים נקודות על הלוח, בשפע כזה ובהתמדה כזו, עוד לא היה כדבר הזה.

מה הופך את התקפת הראמס למפלצת שכזו? אחד הדברים המפחידים בראמס הוא שכל יחידה בהתקפה יכולה לטעון להיותה הטובה בליגה. הקווטרבק קורט וורנר? לפני ארבע שנים הוא עדיין סידר קופסאות על המדף בסופרמרקט. היום, אחרי שלוש שנים כקווטרבק פותח, יש לו מספרים שעם קצת התמדה קונים לו כרטיס במחלקה ראשונה להיכל התהילה. הרץ האחורי? מרשל פולק הוא אולי הרץ המושלם ביותר ששיחק אי פעם. היו רצים אחוריים שרצו יותר טוב ממנו, אבל לא הרבה. בתפיסה ספק אם היה רץ שהשתווה לו אי פעם. ובשילוב שני הגורמים אף אחד בהיסטוריה לא מתקרב אליו. מרשל פולק נותן אלפיים יארד כוללים בעונה בעקביות ובהתמדה. היכולת שלו להופיע מעומק קו ההתנגשות ולתפוס כדורים הופכת אותו לג'וקר בחפיסת הפוקר של וורנר. גם כשהיריב מצליח לכסות את האסים והמלכים (שאר התופסים), קורט עדיין לוקח את רוב הידיים בזכות הג'וקר פולק.

והתופסים? אף אחד מהתופסים של הראמס לא יכול לטעון לכתר הטוב ביותר בליגה. התחרות על התואר הזה הזו שמורה לטרל אואנס מהניינרס, דייויד בוסטון מאריזונה ושמוק השנה, רנדי מוס ממינסוטה. אבל כחוליה, אין שום דבר שמתקרב לנמעני שירות המשלוחים האווירי של קורט וורנר. אייזק ברוס וטורי הולט נמנים שניהם על השורה הראשונה בליגה (מעט אחרי שלושת הנ"ל). ריקי פרוהל, בשקט בשקט, הוא אחד מקומץ שחקנים פעילים שלזכותם 500 תפיסות בקריירה. אז-זאהיר האקים הוא כישרון אדיר בעל מהירות עצומה, אם כי יש לו נטייה לשמוט כדורים. הטייט אנד ארני קונוול הוא אחד המובילים בליגה. ואם, בדרך כלשהי, מצליח היריב לשתק את כל החמישה, אז יש כאמור את פולק...

לכל צבא יש הרבה חיילים, אבל רק מצביא אחד. בפוטבול המצביא, הקווטרבק, הוא השחקן החשוב ביותר. אין עמדה באף ספורט שחשיבותה מקבילה לזו של הקווטרבק בפוטבול. מחצית מכוח האדם של ההתקפה, חמישה שחקנים, נקראת קו ההתקפה, והיא מוקדשת לשמירה על הנכס האסטרטגי הזה. קו ההתקפה הוא המסד לכל פעולה התקפית. בלעדיו אין מי שייצור חורים לריצות של הרץ האחורי, ואין מי שייתן לקווטרבק זמן למצוא את התופסים שלו, לפני שהוא נמחץ על ידי ההגנה המסתערת.

אז נחשו מה? גם בתחום הזה יש לראמס עדיפות על פני רוב הליגה. אורלנדו פייס הוא אחד משני שחקני קו ההתקפה היחידים בהיסטוריה שנבחרו ראשונים בדראפט שלהם. הוא אחד מכמה שחקנים שמייצגים את הראמס בפרובול, משחק האולסטאר של ה-NFL. אבל פייס הוא רק העוגן של הקו, שכולל גם את טים נוטן, הסנטר אנדי מק'קולום, אדם טימרמן ורייאן טאקר. יחד הם יוצרים חוליה שעוזרת למרשל פולק למצוא את החורים לריצות המסחררות שלו. הם אפילו עשו מהמחליף של פולק, טרונג קנידייט, כוח שאין לעמוד בפניו בשבועיים שבהם החליף את הכוכב שנפצע. הקו הזה הוא גם מה שנותן לקורט וורנר את הזמן הדרוש לו כדי להציב את המספרים המופלאים שלו, ולמצוא את התופסים שלו בדיוק לא אנושי.

בניגוד לוורנר (אם ימשיך כך), לפולק ולתופסים כחוליה, לקו ההתקפה של הראמס אין טענה של ממש לתואר "הטוב בהיסטוריה". הקו של דאלאס בתחילת העשור הקודם בוודאי היה טוב מהם, והחבר'ה מהפורום ללא ספק יעלו עוד שמות. אבל חומת המגן של קורט וורנר בהחלט עומדת לפחות כשווה מול כל קו בליגה היום, וגם היא סיבה לכך שמעולם לא היה כוח התקפי כמו הקבוצה בסגול וזהב בשלוש השנים האחרונות. ואם זה לא מספיק כאב ראש למתאמי ההגנה של הליגה, אז תקלטו את זה: באופן נדיר ביותר לעידן תקרת השכר, כל שחקני המפתח בהתקפת החלומות הזו חתומים בקבוצה לשנים הקרובות. זה הולך להימשך.

גם בשנה שעברה הייתה לסט. לואיס מכונה התקפית שאין לעמוד בפניה. אבל בפוטבול זה לא מספיק. בשנה שעברה הפכו הראמס לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמובילה את הליגה בנקודות זכות וחובה כאחד. ההגנה הפגיעה הזו הייתה הסיבה לכך שהראמס, שבאו לפלייאוף כאלופה היוצאת, אכן יצאו כבר בסיבוב הראשון. השנה מונה סט. לואיס מתאם הגנתי חדש, לובי סמית' שמו (וסליחה שעיוותתי את שמו בכתבה קודמת). לובי סמית' החליף שמונה שחקני הרכב בהגנה, לקח שחקני הגנה עם חמש הבחירות הראשונות של הקבוצה בדראפט ולקח יחידה חדשה לגמרי מהמקום ה-27 בליגה מבחינה סטטיסטית למקום השלישי. השנה הראמס כבר לא מרגישים שהם מוכרחים לשים טאצ'דאון בכל פעם שהכדור אצלם. כשצריך, ברגע האמת, ההגנה תיתן את הקווץ' ותעצור את היריב. הדבר ניכר, לעיני מי שבאמת עקב, כבר מהרגע הראשון של הטרום-עונה, אבל במשחק הפלייאוף הראשון של הראמס השנה, מול גרין ביי, הגיעה החותמת הרשמית. שמונה איבודי כדור כפתה היחידה המבריקה של לובי סמית' על הפאקרס של ברט פארב. מתוך השמונה, שישה היו בחטיפה, ושלוש מהחטיפות האלה הוחזרו לטאצ'דאון.

יש הרבה שחקנים שנתנו עונה מצוינת בהגנת סיינט לואיס, אבל הדבק, הרוח החיה, והאיש שסופסוף מראה לכולם כמה הוא באמת גדול, הוא מגן הפינה אניאס ויליאמס. ויליאמס הוא בן 34, ואת רוב הקריירה שלו הוא בילה באריזונה קארדינלס, מכבי פ"ת של ה-NFL, רק בלי הצבעוניות של האחים לוזון. גם שם הוא הצטיין מספיק כדי להיות אחד ממגיני הפינה הטובים של העשור. אבל העונה, בפעם הראשונה בחייו שהוא מריח תואר בסוף המסע המפרך, הוא מראה לכולם איזה יהלום באמת התחבא כל השנים האלה במדבר. כמו כל ההגנה, גם הוא הכריז על נוכחותו באופן שאין להתעלם ממנו במשחק מול גרין ביי. שלושה כדורים הוא חטף, ושניים החזיר לטאצ'דאון. גם בגמר ה-NFC הוא דאג לגמור את המשחק, ולשמר את יתרון הרמאס 24:29 על הפילדלפיה איגלס, עם חטיפה שגדעה את התקפתה האחרונה של פילי. קריירה שלמה הוא מחכה להזדמנות הזו. דונובן מק'נאב יכול לחכות.

והשורה התחתונה של כל זה? לראמס יש יותר מדי כלי נשק. בשנה שעברה הייתה להם רק התקפה, וזה לא הספיק. השנה יש להם את כל הקלפים, משני צדי הכדור, ולנו כצופים נותר רק לקוות שלניו אינגלנד יש מספיק נחישות ושפנים בכובע כדי לעשות מזה משחק מעניין. יותר מזה יהיה אחת ההפתעות הגדולות בתולדות הספורט.