פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מעוררים תחושת קבס: הטוב, הרע והמכוער ב-NBA

        עליבותם של הקאבס רק מוציאה את לברון גדול יותר, ובלי נוביצקי וגארנט דאלאס ובוסטון בינוניות להחריד. עומר דיקמן עם הטוב, הרע והמכוער

        הטוב

        קווין גארנט ודירק נוביצקי - דווקא בהיעדרם, מוכיחים שני הפורוורדים הותיקים עד כמה הם שחקנים טובים וחשובים. מאז שהשניים נפצעו (לא קשה מדי, אל תדאגו), הפכו הקבוצות שלהן מקונטנדריות מאיימות לקבוצות בינוניות ומפסידות. בשמונת המשחקים בהם יושב קווין גארנט בחוץ הספיקה בוסטון להפסיד לא פחות מ-4 פעמים (כולל הפסדי בית להורנטס ולרוקטס והפסד מביך לדטרויט העלובה). אצל דאלאס המקרה חמור אף יותר, כשמתוך 7 משחקים נטולי גרמנית הפסידה הקבוצה 5 פעמים, מתוכן 4 בבית, כולל תבוסה ביתית לטורונטו שהסגל שלה מורכב מפליטי גביע קוראץ'. עצוב לראות כיצד במחי פציעה סטנדרטית מאבדות הקבוצות האלו את היתרון היקר עליו עמלו מאז פתיחת העונה (בוסטון כבר מדורגת שניה במזרח, ואילו דאלאס מצידה השתוותה ללייקרס), ונותר רק לקוות שהשניים יחזרו מהר לפני שהקבוצות תמצאנה את עצמן בעמדה רעה מאד לקראת הפוסט סיזן. מה שבטוח, השבועיים החולפים היוו יופי של טיעון בעבור השניים במירוץ ל-MVP של עונת 2010/11.

        הקליפרס – לא ברור האם הצעקות של סטרלינג הן שעשו את העבודה, אבל עם 7 ניצחונות ב-10 המשחקים האחרונים הפכה הלוס אנג'לס קליפרס לאחת הקבוצות הלוהטות של הליגה. אבל אם להודות על האמת, הניצחונות הן רק קצה קצהו של הקרחון - בהנהגתו של בלייק גריפין, שזכה כבר לכינוי "פוסטר צ'יילד" על שם הדאנקים הבלתי ייאמנו שהוא מנפיק, הפכו הקליפרס לקבוצה המלהיבה ביותר בליגה וכל משחק שלה הופך לחגיגת היילייטים מסחררת. שיתוף הפעולה בין בארון לגריפין מנפק את משחק המעבר הקטלני, הידית של גורדון משלימה משולש התקפי כמעט מושלם, ואיזור הצבע הפך למאיים במיוחד כשמוטציית הענק המכונה דיאנדרה ג'ורדן מיירטת כל כדור שמעז להתקרב אל הטבעת (ממוצע בלתי נתפס של 5.5 בלוקים למשחק ב-4 האחרונים). יכול להיות שהקליפרס לא יגיעו העונה אל הפלייאוף, אבל עם פרנצ'ייז פלייר בקליבר של גריפין ומספר 2 איכותי כמו אריק גורדון, צפו לראות את הקבוצה הזו מדברת חזק מאד בשנים הקרובות.

        למרקוס אלדריג' - דווקא בגיל 25, כשכולם כבר היו משוכנעים שלמרקוס לעולם לא יזכה להתפתח לכדי שחקן משמעותי בליגה, החליט הפורוורד של פורטלנד שמוטב לפרוץ מאוחר מאשר לעולם לא. בעונה הטובה ביותר בקריירה שלו מוביל למרקוס את הסגל המתפורר של פורטלנד, כנגד כל הסיכויים, אל המקום השמיני במערב, כשמה שהכי מרשים היא העובדה שככל שהעונה מתקדמת ורשימת הפצועים מתארכת, דואג למרקוס להעלות את הרמה ולהציג יכולת שלא נופלת משום סנטר אחר בליגה. שימו לב: בשבעת המשחקים האחרונים הוא מעמיד מספרים יוצאי דופן של 26 נקודות, 11 כדורים חוזרים, ואפילו 1.5 חסימות בלתי אופייניות בעליל. ללא ספק, נקודת אור חיונית עבור הקבוצה שגילתה בתוך חודשיים ששני שחקני העתיד שלה הם בכלל שחקני עבר.

        ג'רו הולידיי – אחרי פתיחת עונה בינונית עד מאכזבת, עושה רושם שג'רו הולידיי מתחיל סופסוף ליישר קו עם הציפיות. אולי זו הפציעה של איגי שגרמה לרכז הצעיר להבין שהוא צריך לקחת אחריות, אבל בשמונת המשחקים האחרונים עומד הולידיי על 20 נקודות ב-55% משובחים מהשדה, אליהם הוא מוסיף 8 אסיסטים למשחק. ומה שיותר חשוב – מוביל את הקבוצה שלו אל המקום השמיני בקונפרנס אשר ממנו ניתן לראות ביום בהיר את הפוסט סיזן. כבר בשנתו השניה בליגה, בגיל 20, מבסס הולידיי את מעמדו בתור השחקן החשוב ביותר במועדון ואבן הפינה המוצהרת של דור העתיד של הסיקסרס, שלמרבה הצער, כולל נכון לרגע זה רק את ג'רו הולידיי.

        הרע

        רוי היברט – תקראו לזה חוסר יציבות של שחקן צעיר, משבר פסיכולוגי, או סתם עוד כדורסלן שנופל קורבן למשחקי המוחות של ג'ים אוברייאן, אבל רוי היברט נמצא בכזה משבר קליעה שכשהוא זורק כדור מתוך סירה הוא פוגע באוקיאנוס הלא נכון. נכון, גם בעונה שעברה פתח היברט חזק ונעלם בהדרגה, אבל הפעם זה כבר מקרה שיכול לשמש כתסריט לפרק האיחוד של אזור הדימדומים. בשמונת המשחקים האחרונים עומד היברט על 9 נקודות בלא יותר מ-33% מהשדה, נתון מביך במיוחד כשמדובר בסנטר בגובה 2.18, והחל מאבד את מעמדו ברוטציה לטובת לא פחות מג'ף פוסטר. בינתיים, על מנת להתגבר על משבר הקליעה, החל היברט להיפגש עם פסיכולוג ספורט שעם קצת מזל יסביר לרוי החביב שהוא פשוט לא נמצא בתחום הנכון, שהגיע הזמן לפרוש מכדורסל ולהתחיל לחשוב על קריירה חלופית בתור מישהו שמוריד דברים מהמדף הגבוה. שיהיה בהצלחה.

        פיניקס סאנס - בזמן שאורלנדו מתאוששת עם 9 נצחונות ברצף, עושה רושם שהצד השני של המגה טרייד מתקשה למצוא את עצמו. מאז בוא הקרטר הפסידה קבוצת הפאר מאריזונה 8 משחקים מתוך 10 , כולל תבוסה מוחצת מידי הניקס של אמארה ודאנטוני והשפלה רבתי בדנבר. הסאנס, שהיו תמיד סמל הרעננות, הפכו לקבוצה עייפה שמשדרת חוסר אכפתיות, ואפילו אלווין ג'נטרי, מאמן סביר בדרך כלל, מתעקש לנהל את הספסל באופן תימהוני ולספסל את הרכש החדש גורטאט לטובתו של הנגר לבית לופז. לאחר חצי עשור בצמרת הגבוהה של המערב נראה שהסאנס ימצאו עצמם הפעם אל מחוץ למאבקי הפלייאוף ועם כרטיס אחד בכיוון חוף פרישמן. השאלה הגדולה היחידה שנראית פתוחה לגבי הקבוצה כרגע היא האם היא תגמול לסטיב נאש חסד נעורים ותשחרר אותו לקבוצה אמיתית, או שמא תכפה על מוכר הכרטיסים היחיד בסגל להמשיך בקבוצה, ולסיים את הקריירה במקום שבו לעולם לא יוכל להתקרב אל הטבעת הנכספת.

        ג'ף גרין - אינסוף מלל נשפך מאז תחילת השנה על קווין דוראנט וראסל ווסטברוק, ודומה כי הצלע השלישית בקבוצה נשכחה כליל וירדה אל מתחת לרדאר. ממש כמו תאומו הרוחני רוי היברט, מצוי גרין במשבר קליעה חסר תקדים (מבחינתו כמובן), בשבעת המשחקים האחרונים עומד גרין על פחות מ-40% מהשדה, בתוספת מספרים מעליבים של 11 נקודות ו-4 כדורים חוזרים למשחק – יבול מגוחך עבור שחקן של 35 דקות למשחק. בינתיים באוקלהומה מתחילים להשמע יותר ויותר קולות הגורסים שעדיף לת'אנדר לוותר על גרין בקיץ לטובת פאואר פורוורד מסורתי יותר, ומוטב שגרין יגש בהקדם לפסיכולוג של היברט, לפני שימצא את עצמו עם חוזה MLE בשרלוט.

        או. ג'יי. מאיו - ומזה שלא מצליח לזה שלא רוצה להצליח. הקריירה של מאיו בנויה בינתיים באופן הכי לא הגיוני שניתן להעלות על הדעת: לאחר עונת רוקי מבטיחה הצליח מאיו להוריד את מספריו בשנה שלאחר מכן, והתייצב אל מול השנה השלישית בקריירה כמו מגדלי התאומים אל מול מטוסי בן לאדן. בששת המשחקים האחרונים ירד הגארד המחליף של ממפיס אל מתחת לגבול 12 הנקודות למשחק (לעומת כמעט 19 בעונת הרוקי), ונראה שאת התסכול מאובדן המקום בחמישייה הוא מעדיף לתעל לכדי קטטות עם טוני אלן (ולהפסיד בהן), במקום לשפר את המשחק הנרפה שלו. נכון לרגע זה נאספות שמועות על מעבר אפשרי של מאיו לאחת מ-29 הפראייריות האחרות בליגה, ונראה שבהנהלת ממפיס ינשמו עמוק לרווחה במידה שיצליחו לקבל תמורתו משהו יעיל יותר, כמו למשל חבילת קרקרים.

        והמכוער

        תכננתי לכתוב במקור על נושא אחר לגמרי, אבל המשחק בין קליבלנד ללייקרס הלילה מחייב אותי לעשות פניית פרסה חדה ולהקדיש את המדור הזה לקאבלירס. לאחר שעונת טנקינג מביכה ובוטה ב-2002 תגמלה את המועדון במתנה בשם לברון ג'יימס ובחצי עשור של רלוונטיות, נראה שהמועדון הפנים היטב את שעליו לעשות לאור האובדן של ג'יימס בקיץ האחרון, כי הרי מי כמו דן גילברט ושות' יודע עד כמה משתלם להשתין מהמקפצה בליגה של דיוויד סטרן.

        בזמן שנמושות אחרות זורקות את המגבת איפשהו באיזור פגרת האולסטאר, בקליבלנד החליטו שחבל על כל ניצחון, והתחילו בתהליך הזה כבר בחודש נובמבר. ב-22 המשחקים האחרונים הפסידה הקבוצה לא פחות מ-21 פעמים כשבדרך היא מאבדת על ימין ועל שמאל שחקנים בכל מיני תירוצים, עד למצב שבו ההרכב הנוכחי כולל את מאני האריס, כריסטיאן איינגה ואלונזו גי (נשבע לכם שאלה שחקנים אמיתיים). במצב שבו כל מועדון שמכבד את עצמו, או אפילו מיניסוטה, היה זורק את המאמן לכל הרוחות ולו כדי ליצור מראית עין של אכפתיות, זוכה ביירון סקוט לטפיחה על השכם ולדום שתיקה של ההנהלה גם לאחר תבוסה של 55 נקודות הפרש מול ההרכב השני של הלייקרס.

        החלק העצוב הוא שבעוד שישה חודשים לערך יעמוד דן גילברט מחוייך ומעונב לצד הבחירה הראשונה של דראפט 2011, בזמן שקבוצות חלשות לא פחות כמו טורונטו ודטרויט יענשו על המחשבה המוטעית שהן אמורות אשכרה לשחק כדורסל. עד כדי כך מביכה ההתנהלות של המועדון עד שאפילו לברון ירד עליהם הלילה בטוויטר שלו, ולשם שינוי, הפעם אני מסכים איתו לחלוטין.