איוניר חייב לנצח את נמני

המשחק מול בית"ר ירושלים לימד ודאי את מוטי איוניר עד כמה הקבוצה שלו רחוקה מהיום בו היא תהיה באמת מחוברת. גם מול גרסה דהויה של מי שהייתה פעם בית"ר ירושלים, מכבי נראתה כמו כיתה מבולגנת שזה עתה חזרה מהחופש הגדול, ולולא ההצבה של חן עזריאל כמגן ימני בשליש האחרון של המשחק, ספק אם הייתה מנצחת. מי שהיה צריך להרכיב עד עכשיו פאזל בסיסי של קבוצה מאורגנת היו אבי נמני ויוסי מזרחי. איוניר ודאי רצה להחליף אותם עם חוזה ארוך יותר מחצי שנה, אבל בדיוק בגלל זה לא מצפים ממנו לעשות את הקסמים שהיו צריכים לחבר קבוצה מגלריית השחקנים המוכשרת הזו. מקצועית, הוא לא יכול לשנות את מכבי תל אביב מהקצה אל הקצה וגם לא בטוח שכדאי לו ללכת לניתוח מסובך. עליו להקנות לקבוצה שלושה-ארבעה רעיונות חדשים, לעזור לשחקנים להוריד את המשקולות מהרגליים ולתת להם סיבה להאמין שהם באמת משחקים בקבוצה שכל שחקן חולם להיות בה, כדבריו. מחויבות, עוד ביטוי שעלה במסיבת העיתונאים של המאמן החדש, זו בדרך בכלל מילה של אנשים שלא יודעים מה לעשות באמת. איוניר לא ישיג אותה בכוח או בצעקות, אלא בשכל.

הציפייה האמיתית, אם כן, מאיוניר היא אחרת - שישנה את סדר היום של המועדון. קוראים לזה מבחן אבי נמני. איוניר יימדד לא מעט על יכולתו לגרום למכבי תל אביב להניח לסוגיה שמסעירה אותה כבר כמעט עשור ולחזור להתנהל בצורה תקינה. כמעט כל דבר שהתרחש בקבוצה הזו בשנים האחרונות חזר בסופו של דבר אל אותה נקודה לא פתורה לגבי השפעתו של נמני על מכבי תל אביב. איוניר צריך ויכול לספק אלטרנטיבה, פנים חדשות, אופק אחר. משבצת המנהיג התפנתה והיא משוועת לכיוון חדש. גם נאמני נמני עייפו בתוך תוכם והיו רוצים לראות מישהו שעוזר להם לחזור ולהתעסק קודם כל בקבוצה שהם אהדו. איוניר צריך לתת להם סיבה טובה לכך. איוניר לא הוכיח לנו עד היום שהוא מאמן הרבה יותר טוב מנמני, אבל יש לו סיכוי גדול יותר להצליח במבחן הכי חשוב: לגרום למכבי תל אביב להפסיק להתעסק באבי נמני ולחזור להתעסק במכבי תל אביב ומה היא רוצה להיות בעשורים הבאים ואיך היא רוצה להגדיר את עצמה. במילים גדולות יותר: איוניר לא צריך להחזיר איזו מכבי ישנה, אלא להמציא את מכבי מחדש.

אם יש משהו חשוב שהעונה הזו מלמדת, זה שהבעיה של מכבי תל אביב בשנים האחרונות לא מתחילה ברמת השחקנים. גם הסגל של העונה שעברה סיפק תוצאות דומות וגירד את המקום השלישי. שנים אמרו לנו שלמכבי אין שחקנים שתואמים באיכותם לרמת הציפיות המטורפת, אבל גם עם הכוכבים של העונה אנחנו מזהים את אותו חשש בסיסי מאסון שהעיק ומעיק על המועדון, כפי שראינו למשל במחצית השנייה המבישה מול מכבי חיפה. זה לא יהיה הוגן לומר שזו רק אשמתו של אבי נמני, אבל בסופו של דבר הכל התנקז לשם. איוניר חייב לנקות את השולחן ולקחת את מכבי אל יום חדש. יום ללא אבי נמני כצל שמחרף מעל, יום שבו אבי נמני יזכה לכבוד המגיע לו כשחקן עבר ענק אבל לא יותר. ביום שהוא יצליח לעשות זאת, כל תהליך מקצועי יעבור הרבה יותר בקלות. אז, בין היתר, מחויבות לא תהיה מילה ריקה מתוכן שמלמדת על חוסר האונים במועדון, אלא ערך אמיתי שהוא מובן מאליו. כמו בממלכה של יעקב שחר, שרק לעתים נדירות מתעקש לדבר על מחויבות ודם על המגרש.

הרושם הראשוני שאיוניר סיפק ביומיים הראשונים שלו בתור מאמן מכבי תל אביב היה בהחלט מבטיח. לפחות חזותית. הוא לא התחנף למאמן היוצא כפי שכל מאמן שמפחד מהצל של נמני היה עושה, הוא התרגש כמו ספורטאי אבל לא נראה כמו מישהו שנכנס בטעות למסיבת הפתעה שהוא לא חפץ בה, ובעיקר ניכר כמה הוא בטוח בעצמו. בטוח שכל מה שקורה הוא תהליך טבעי עבורו. הוא לא נבהל מהרגע, הוא חיכה לו. קשה לדעת כמה זמן זה יימשך, אבל לכמה רגעים איוניר הזכיר כמה הכדורגל הישראלי זקוק לדמויות כמוהו. לאנשים שבאמת מאמינים שהם נולדו למלוכה, ופחות כאלו שנדחפו לשם כמו כל מיני מאמנים שקשה לזכור איך קוראים להם ואיפה הם עובדים.

כדי להצליח באותו "מבחן אבי נמני", איוניר חייב לשמר את אותה דמות יציבה וחזקה שראינו במסיבת העיתונאים, זו שלא שכחה לפרגן באצילות לאיציק עובדיה בסיום. כולם זוכרים שיש שני מוטי איוניר, האחד חמום מוח שמאבד את הראש והשני שקול ונבון. האחד הוא פוטנציאל למשהו אחר בכדורגל, השני לא תירגם את זה לשום הישג משמעותי – לא כשחקן ולא כמאמן. את הצלחותיו הגדולות כמאמן עשה איוניר בקבוצות ללא קהל וללא ציפיות גדולות – בית"ר באר שבע והפועל נצרת עלית. שם הלכו אחריו בעיניים עצומות. במכבי תל אביב הגירויים של איוניר להתעסק בטפל הם רבים יותר והפתיל הקצר ניצב ממש ליד הר געש.

אסור לזלזל בהישגים המעטים של איוניר עם קבוצות קטנות. אלישע לוי הוכיח בשלוש השנים האחרונות שגם בקבוצות הקטנות מסתתרים מאמנים טובים. המסלול שעבר מאמן מכבי חיפה בנה אותו וייצב אישיות חזקה לקראת המבחן הגדול של הקריירה. כרגע גם איוניר נראה בוגר יותר, בשל יותר, מגובש יותר, אבל זה רק כרגע. האתגר האישי שלו יהיה להראות שזה באמת נכון. שהוא באמת השתנה ושהוא הרבה יותר ממאמן של הישגים בלתי צפויים, שנולדו מחוסר ציפייה, חוסר לחץ ומינון נכון של עצבים. אחרת, יתברר לנו שהחן והכריזמה שהוא שפע ביומיים האחרונים היו בסך הכל מייק אפ של ניסיון טלוויזיוני עשיר.

שאנשים כמו אלי אוחנה ואלי טביב, כל אחד מסיבותיו הוא, אומרים שהירידה של כפר סבא לא הייתה כשרה, ואף אחד מהממונים על הענף לא מזדעזע ולא מגיב. או שזה בכלל לא מדהים.

למען הדיוק ההיסטורי, שהוא לא פחות חשוב, בואו רק נזכיר שאיוניר אף פעם לא היה סמל של מכבי תל אביב. הוא היה שחקן טוב, לפעמים מצוין, אבל כדי להיות סמל צריך להיות משהו מעבר. נמני זה סמל, גלזר זה סמל, אבי כהן זה סמל. איוניר אולי מסמל תקופה, לא מחמיאה במיוחד בתולדות מכבי תל אביב, אבל הוא לא סמל של מועדון עם כל כך הרבה היסטוריה. כדי להיות סמל צריך להיות שחקן יוצא דופן עם הישגים יוצאי דופן. איוניר לא היה כזה. הוא דמות חיובית ומוערכת בשושלת המכביסטית, לא יותר. כעת הוא מקבל הזדמנות חד פעמית להיות סמל אמיתי של המועדון ולהביא איתו הגדרה חדשה ומודרנית לאותו מכביזם נשכח ולא מפוענח.

ולאיוניר זה טוב. בניגוד לסמלים אמיתיים שקיבלו את הקבוצות שלהם, כמו אוחנה, סיני ונמני, שזכו ליותר מדי זמן חסד כמאמנים, איוניר יודע שההיסטוריה שלו היא לא שריון. אם כבר, הוא מזכיר יותר את המינוי של רוני לוי למאמן מכבי חיפה. לוי ידע שמעמדו ההיסטורי במועדון לא חזק מספיק כדי לא להביא תוצאות מהשנייה הראשונה והגיע בדריכות בריאה ושפויה למשימה. הוא לא הגיע שיכור כוח מהישגיו כשחקן וידע שהוא חייב להוכיח את עצמו כל פעם מחדש. ברגע שאתה מגיע למעמד של סמל, אתה מרגיש הרבה פחות צורך להוכיח, זו הפריבילגיה של האגדה, זו האשליה שלוקח לה הרבה מאוד זמן להתנפץ. איוניר מגיע למכבי תל אביב ממקום הרבה יותר בריא ונכון, ממקום שרוצה להרוויח את התהילה ולא כזה שכבר השיג אותה.

במסיבת העיתונאים המרגשת של מוטי איוניר קשה היה שלא להיזכר בהצגה של אורי מלמיליאן כמאמן בית"ר ירושלים. גם אז דיברו על חזרה לשורשים, על התחלה חדשה. ריח מידבק של אופוריה זולה פעפע גם למקומות הציניים ביותר. למרות כל הקשיים הכלכליים ואפילו למרות החובבנות המערכתית, למלמיליאן זו הייתה שעת כושר לנצל זאת. אף אחד לא באמת ביקש ממנו אליפות וגם לא כרטיס לאירופה, אלא רק קבוצה שמחה. קבוצה ששום דבר מסביב לא פוגע בחדוות היצירה שלה. קבוצה קטנה, חצופה, ערמומית, תחרותית, שיודעת שהיא ענייה אבל שמחה בחלקה.

מלמיליאן נכשל בכל אחד מאלו. הוא כל הזמן רוטן, הוא כל הזמן לא מרוצה ומקרין חמיצות וחוסר אמונה. במקום שבית"ר תהיה חממה שמושכת אליה שחקנים שרוצים להתפתח, היא הפכה לקבוצה שמתחננת בפני בלם גרוע בשם כריסטיאן גונזלס שיישאר אצלה. אין ספק שזו גם בעיה מערכתית של קבוצה בלי רעיונות גדולים, ובעיקר של אותו יו"ר שסימן את מלמיליאן בתור האיש שיוביל את השינוי, אבל מאמן בית"ר היה אמור לפחות להקל על הבעיה ולא להקשות עליה. תחת זאת, הוא משדר תבוסתנות מדכאת שגורמת במקרה הטוב לרבים מאוהדי הקבוצה לחכות למפלה המצופה מול מכבי פתח תקוה, או במקרה הרע סתם לא להתעניין במשחק שכל תוצאה בו לא תבשר שום דבר חדש.