לאן נעלמה בני יהודה?: הטור של שלום תקווה

1. המחזור אתמול (שבת) היה די משעמם, ובכל זאת – הייתי רוצה לגעת במספר נקודות שבלטו בו. העיקרית שבהן זה האופי של שחקני הפועל עכו ועירוני קרית שמונה. שחקני עכו הוכיחו לנו שהם לא רק מוכשרים, אלא גם רעבים באמת להצלחה ולא מוכנים לתת לאף אחד, גם ליו"ר שלהם, להרוס להם את החגיגה. בדרך כלל, אירועים כאלה כמו שחווינו בשבוע שעבר בין יו"ר עכו למאמן, יכולים להשפיע. בטח על קבוצות קטנות וחלשות אופי. אלא שעכו של השנה אולי קטנה, אבל לא חלשת אופי. אם רצינו הוכחה נוספת לגיבוש בסגל של אלי כהן, קיבלנו עוד אחת בסופ"ש.

דבר דומה אפשר לומר על קרית שמונה, שעצרה את מפולת ההפסדים שנייה לפני שסימן השאלה היה מוצב לפני ההצלחה שלה. קרית שמונה משחקת כמו קבוצה שרוצה להגיע לקיזוז בפער הנכון וגם משיגה תוצאות בהתאם. והפועל תל אביב? מה עוד יש לומר. אמש נמשך הפינג פונג עם מכבי חיפה, מה שמלמד שהקרב הזה יוכרע לא מעט על הפן המנטלי. מובילה שעולה יורדת מדי יום או יומיים חייבת המון חוסן נפשי כדי לעמוד בכך. החזקה יותר תצא כנראה מהפינג פונג הזה אלופה.

2. הסיפור העצוב של סופ"ש זה בני יהודה. לא תמיד היא משודרת בשידור ישיר, אבל כשזה קורה לא לזה ציפינו. בני יהודה של היום היא לא ממש מעניינת. וזה מדהים לא רק לאור העניין התמידי שהמועדון הלוהט הזה תמיד יצר לאורך השנים, אלא גם לאור סגל השחקנים האיכותי. עם חומר כזה בני יהודה חייבת לשחק טוב יותר ומרגש יותר, אבל זו בדיוק הבעיה: חסרה שם אותה שמחת חיים שתהפוך סגל טוב לסגל מוצלח. בני יהודה חייבת תמיד להתבסס על כדורגל התקפי, מהנה, חצוף, אבל המשמעת הטקטית בקבוצה של היום מעקרת את המנוע הפנימי של המועדון.

דרור קשטן דוגל בקבוצות שלו במשמעת טקטית קפדנית. בחלק מהקבוצות בהן עבד זה הצליח, אבל במקרה של בני יהודה זה מפריע לשחקנים להביע את עצמם. בני יהודה הנוכחית היא קבוצה לא משוחררת ובעיקר לא מעניינת. הכדורגל שהיא מציגה לא מעניין את הצופה ומשעמם אותו. המשמעת הטקטית מגבילה את השחקנים. השוואה הכי טובה לכך היא הפועל תל אביב, שהיתה ידועה במשמעת הטקטית שלה לאורך הרבה שנים. היום אם תחייב את השחקנים לפעול כך, לא תוכל לקבל מהפועל תל אביב את מה שאתה מקבל ממנה בשנתיים האחרונות. אותו דבר בבני יהודה, שחייבת קודם להיות הרבה יותר משוחררת, יצירתית ושמחה. בלי הערכים האלה זו לא בני יהודה. זו קבוצה אחרת מזו שגדלנו עליה.

3. חלון ההעברות לפנינו, וזו הזדמנות טובה לגעת ברכבת השחקנים החדשה שיצאה לכיוון הליגה הבלגית. בחודשים האחרונים אני עדים לאופנה של ירידות על הליגה הבלגית ואפילו שחקנים מרשים לעצמם לומר שלא היו עוברים לשם אם היתה להם את האפשרות. הם טועים. הליגה הבלגית היא עדיין הרבה יותר טובה מהליגה הישראלית. נכון, היא נחלשה, היא השתנתה, אבל ביחס לליגות האירופיות הגדולות ופחות ביחס לישראל. ביחס לישראל, זו עדיין ליגה טובה יותר שתורמת הרבה יותר לשחקן. לבגרות שלו, לכישורים שלו. אם אותו שחקן פתוח ללמוד, הוא סופג תרבות חדשה, לומד שפה חדשה, מתבגר, מתחשל והכי חשוב – נחשף למתקנים טובים יותר והרבה יותר סקאוטים שצופים בו. הבמה היא אחרת, גדולה יותר, מרתקת אליה הרבה יותר עיניים.

ככל שיותר שחקנים יצאו, ככה יותר סקאוטים יבואו לישראל ויחפשו את הרכש הבא. זה טוב גם לצעירים הישראלים שלא תמיד מקבלים הזדמנויות ופותח עבורם עוד אפשרות. אנשים כאן צוחקים על שרלואה, אבל אחרי שהם יראו מה זה אומר משחק בין שרלואה לאנדלכט ומה הולך באצטדיון, הם יבינו מה זה. כמה אנשים רואים את המשחק הזה וכמה אנשים בכלל יודעים על קיומו של משחק בליגה הישראלית. בן אדם שחווה את זה הופך לבן אדם אחר. נכון, אני מסכים ששחקן לא צריך לצאת לשם מוקדם, אבל גם עבור אלה שכן, לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת לחוות את הדבר הענק הזה שכל שחקן תחרותי צריך לשאוף אליו.