לקראת הסוף שבוע האחרון שאלתי את עצמי עד מתי תמשך האחווה הזו בין אוהדי הכדורגל שהתחילה בדקה התשיעית בטדי. אולי עד למחזור הקרוב, אולי אפילו עד לסוף העונה, ואולי (או יותר נכון הלוואי) שזה באמת עשה משהו לכמה חוליגנים, אלה שבהנהלות אוהבים לקרוא להם "קומץ", ההם שמרססים קללות, מנפצים שמשות וקוראים לכל שחקן ממוצא ערבי מחבל. אולי באמת ההתמוטטות של מני גרמה גם להם להבין שיש דברים יותר גדולים משלוש נקודות בליגת העל.
האמת, הופתעתי לטובה. בכל המגרשים בארץ הופיעו איחולי החלמה בכל הצבעים. בכניסה לבלומפילד הייתה תחושה של, איך לוני קורא לזה, "תרבות ספורט". ממוצע הקללות ירד באופן דראסטי בשני המחנות. לא שהאוהדים התחבקו או שרו ביחד, אבל נראה כאילו נחתם הסכם לא כתוב שאומר: את הגועל נפש נדחה לדרבי הבא.
קשה להבין את ההחלטה שלקח חיים יעקב כמו שקשה שלא להסכים אתו. בימים הקרובים ינתחו מיטב פרשננו את הנגיעה הקטנה ברגל, את הכוונה ואת הההשלכות על המשך העונה. מה שהיה שם באמת, יודעים רק שניים. מה שחיים יעקב לא ידע זה שמאותו רגע שהוא הכניס את היד אל הכיס קיבלתי את התשובה לשאלת האחווה. באותו רגע, ולא בגלל יעקב, היא נגמרה.
מה שהשחקנים עשו בהמשך המשחק היה דומה יותר לקרקס, זה היה זלזול בקהל שהגיע ושילם כסף (הרבה), זלזול במקצוע בו הם עוסקים והנורא מכל - הפגנה ברורה שהם, דווקא הם, השחקנים, גם של מכבי וגם של הפועל, לא התבגרו. אלי ביטון ידע שהוא לא יקבל אדום, אז הוא ניסה בכוח, עוד סטירה, עוד דחיפה, זה מדליק את הקהל, לא? יוסי אבוקסיס ורודריגו גולדברג הביעו מחאה מול הפנים של יעקב, שאיבד שליטה לגמרי, ושיתפו כמובן את הקהל, כי זה מדליק אותו, לא?
הקהל הנהדר הזה בא לראות משהו אחר, אבל באותו רגע העימות בין השחקנים הדליק אותו כי זה, לעזאזל, הדבר היחיד שהשחקנים ידעו לעשות בדרבי הזה.
חבל, פעם על משחקים כאלו היו אומרים ש"ההר הוליד עכבר". אבל איפה, ההר הזה לא הוליד כלום, לא עכבר ולא נעליים. בפעם הבאה שאבוקסיס ונמני יתחבקו מול מצלמות בעוד איזה קמפיין שקורא להפסיק את האלימות, תכבו את הטלוויזיה. אם שחור בעיניים - אז ישר ולפנים.
מהדקה ה-9 בטדי ועד לדקה ה-30 בבלומפילד
אמיר נבון
3.2.2002 / 0:43