זכות הצעקה

1. לכאורה, חייו של מאמן שדוגל בשיטה של עודד קטש אמורים להיות קלים. הוא שם את הכדור בידי הגארדים, ומקווה לטוב. אם סולומון וריץ' יהיו במצב רוח משופר, הקבוצה שלו תנצח. אם לא, היא תפסיד. כל כך פשוט. למעשה, העבודה שלו מורכבת במיוחד. הוא צריך לאלץ את שחקניו המובילים לוותר על הצעצוע שכל כך יקר להם. כשהם מסכימים, קורים על המגרש דברים טובים: בכל פעם שצמד האמריקאים הזיז את הכדור, ירושלים עשתה סל. בכל פעם שלא חשבו על עצמם, היא היתה במשחק.

רק שהקנאה משתלטת על הצמד למשך יותר מדי דקות, והתוצאה היא מאזן משותף של 7 מ-24 מהשדה. כשרנדל יחזור, ירושלים תשמור טוב יותר. כשנעימי ישוב, יהיה לה גיבוי טוב יותר לקו האחורי מהספסל. אבל אלא אם כן קטש יעבור עם שני הכוכבים הגדולים שלו בדקדקנות על הקלטות המשחקים, ויוכיח להם באותות ובמופתים שכדי לנצח הם חייבים להרים את הראש, הקבוצה שלו לא תלך לשום מקום גם בהרכב מלא.

2. אחת הבעיות הבולטות של המאמנים הישראלים הצעירים היא הניסיון לשמור על פאסון מול המצלמות. רק לעיתים נדירות תתפסו את עודד קטש, דן שמיר או ליאור ליובין משתוללים, מאבדים עשתונות, גוערים בשחקניהם בגסות בפסק הזמן כשהמיקרופון בסביבה. אלא שקור רוח היא תכונה מוערכת יתר על המידה, כפי שמוכיח דייויד בלאט. זה לא תמיד אסתטי, זה לא תמיד מכובד, אבל המאמן הכי בכיר בליגה שופך במשחקים כמויות זיעה גדולות יותר מכל עמיתיו הצעירים גם יחד. אולי כדאי גם לקטש להשתולל קצת, בפעם הבאה שסולומון או ריץ' יקחו עוד זריקה בלתי אפשרית.

3. ההרכב שבו התייצבה הפועל ירושלים למה שמכונה במקומותינו "משחק העונה" מהווה תזכורת לקרח הדק שעליו צועד הכדורסל הישראלי ברמות הגבוהות. פרט למאיר טפירו, אספה ירושלים להרכבה את הישראלים הבכירים בארץ שאינם משחקים במכבי תל אביב או בחו"ל, ועדיין הפציעות הותירו אותה בהרכב מדולדל, עם שמות כמו שמחון ותמיר. אין כאן באמת תחרות, אלא רק אשליה שמתוחזקת על ידי תקשורת ואוהדים שצמאים למעט עניין, בענף שנמצא באחת העונות הגרועות בתולדותיו. ובכל זאת, אולי כדאי לוותר בפעם הבאה על הכינוי "הקלאסיקו" למפגש בין קבוצה שזכתה ב-48 אליפויות לזו שלא הניפה אפילו צלחת אחת.