אי שם בשנות ה-80 הלא עליזות, בהיותי תלמיד בבית הספר היסודי, קנה אבא שלי חולצה של מכבי תל אביב. זו הייתה חולצה זולה, אפילו לא רפליקה של חולצת ה"אופנת ברוך" המקורית סתם חולצה דלוחה מבד חם ולא נעים. מקדימה היה סמל פשוט על רקע צהוב דהוי, מאחור הספרה 5. בחנות היו רק חולצות עם הספרה 5, משום שבשנים האומללות ההן זה היה המספר ששייך לשחקן היחיד שאפשר להתגאות בו במכבי תל אביב. זה היה המספר של אבי כהן.
רגע אחרי סיום עונת 1978/9 עזב אבי כהן את מכבי תל אביב לליברפול ועשה את הדרך חזרה במהלך 1982. מעבר לסמליות אחרי הכל, מעבר של שחקן ישראלי למועדון הכי עוצמתי באירופה היה פחות טריוויאלי אז עוד יותר מהיום העזיבה שלו הייתה הרבה יותר ממקצועית. זו הייתה מכת מחץ מוראלית, מהלומה שממנה לא התאוששה מכבי תל אביב 13 שנים. גם כשהוא חזר, חוסר האמון בשחקנים, בצוותי האימון, ברכש ובשיטה כבר היה כל כך עמוק, עד שאפילו המנהיג הבלתי מעורער ואחד הסמלים הצהובים הדומיננטיים ביותר לא יכול היה להציל מקריסה מקצועית מוחלטת. ככה זה כשעוקרים ממך את הנשמה בשיא פריחתך. אחר כך, גם אם משתילים אותה מחדש, כבר קשה לתפקד כמו פעם.
הייתה חוויה גדולה לראות את אבי כהן משחק, גם אם, כמו במקרה של כותב שורות אלו, זה קרה בחלק הפחות טוב שלו בקריירה. אפילו היום, כששחקני כדורגל מתוקשרים ומוחצנים יותר, לא תמצאו בכדורגל שלנו בלם עם הילה גדולה יותר סביבו. הילה שהוא מייצר מעצם נוכחותו, לא תובע בכפייה. ילדים רצו להיות אבי כהן, להצטלם אתו, לקבל ממנו חתימה, לקנות את "חולצה 5". על המגרש היו לו טונות של פוזה, שהייתה נעלמת ברגע שהשופט שרק לסיום. הוא תמיד היה מספר אחת. לא שיא הטכניקה וגם לא כסחן גדול, אבל כריזמטי ברמות אחרות מאלה שניתן לחשוב. כוכב בקנה מידה שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו אז ואולי מכל מה שאנחנו מכירים היום.
גדול מהחיים, גדול על המגרש
כריזמה. זה היה הנשק שלו, והוא היה קטלני במיוחד. ריחה של הכריזמה הזו היה משכר ונדף עד ליציע המרוחק ביותר בכל מגרש. בזכותה הפך אבי כהן לשחקן ענק, לשותף לזכייה בגביע אירופה לאלופות ולאחר הפרישה (לאחר התנסות כושלת כמאמן) גם ליו"ר איגוד השחקנים. עם בלורית מתנפנפת, ראש מורם וחזה מובלט, אבי כהן היה מוביל כדור כמו אריה שמשדר לכולם לא לגעת לו בטרף. איכשהו, הוא תמיד נראה גבוה בהרבה מ-183 הסנטימטרים שלו, מעביר את המסר שהוא גדול יותר מהחיים ומכל שחקן אחר במגרש. לפעמים, כמו בשער המיותר ההוא בניו זילנד ב-1985, זה עלה ביוקר, אבל הגאווה שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו פשתה על כל שחקן שלבש צהוב במכבי תל אביב או כחול-לבן בנבחרת ישראל. לעתים דומה שהמילה "אצילי" הומצאה במיוחד כדי לתאר את התנועה שלו על כר הדשא.
מוזר לקבל את מותו של אבי כהן. לא בגלל התכונות שהפכו אותו למי שהוא על המגרש, אלא דווקא בשל מה שייצג מחוצה לו. הוא היה הפנים של דור הביניים של הכדורגל הישראלי, של השחקנים שעשו את המעבר מחובבנות תמימה למקצוענות מלאת פריבילגיות. תמיד מודע ומלא רגש, אבי כהן היה ונשאר פייטר בכל מקום שאליו פנה. את ערכם של המאבקים והמהפכה התודעתית שניהל יחד עם אריה אלטר ושאר חברי ארגון השחקנים, יוכלו כדורגלנים פעילים להעריך רק לאחר הפרישה. לנו כל מה שנשאר הוא זיכרון חריף מהעוצמה שהייתה לאיש הזה.