המורשת מתביישת

את התמונה שלמטה צילמתי (יותר נכון, אשתי לשעתיד צילמה) בסוף שנת 2004, במשחק של הניינרס מול בפאלו. זה היה המשחק הביתי האחרון של העונה, מזג האוויר היה קר וגם קצת גשום והניינרס היו לא רלוונטיים עם מאזן, עד כמה שאני זוכר, של שני ניצחונות בודדים. התמונה הזאת היתה בעיקר עדות עצובה למצבם העלוב של הניינרס, כשאם מסתכלים טוב, אפשר לראות שפה ושם ביציעים יש אפילו קצת צופים.

שש שנים חלפו וכלום לא השתנה. היום כשראיתי בשידור חוזר את המשחק בינם לבין הצ'ארג'רס, ציינו את העובדה שזאת הולכת להיות העונה השמינית ברציפות של הניינרס בלי מאזן חיובי. שמונה שנים רצוף לקבוצה עם חמש אליפויות בשלושת העשורים האחרונים, קבוצה שהביאה לנו את ג'רי רייס, ג'ו מונטנה וסטיב יאנג והיום מביאה לנו את אלכס סמית'.

כמי שגדל בשנות השמונים, ג'ו מונטנה והניינרס היו החלון הראשון שנפתח לנו לספורט הזה שנקרא פוטבול. לא עקבנו יותר מדי, אבל כולנו ידענו מי זה מונטנה ואם יש סיבה שעשר שנים אחר כך חזרתי לעקוב אחרי פוטבול, הרי שזכרו של מונטנה היה זה. אפילו אז, הניינרס היו קבוצה לא רעה. לא אלופים אבל גם לא רעים. טרל אואנס וג'ף גרסיה היו אז המוציאים לפועל העיקריים והיוו המשך ישיר למסורת של הקבוצה הזאת, כולל ניצחון בקאמבק מדהים על הג'איינטס בפלייאוף של 2002 (שאוהדי ג'איינטס יידעו להגיד עד היום שזה לא היה צריך לקרות כי השופטים לא זרקו דגל במקום הנכון).

אבל הנה, אנחנו עומדים שמונה שנים אחרי, המועדונים הכי לוזריים בליגה – הסיינטס, אריזונה וטמפה - הגיעו לסופרבול, והניינרס – לא פלייאוף ולא נעליים. מה לא ניסו בקנדלסטיק? החליפו לפחות שלושה או ארבעה מאמנים, החליפו מאמני התקפה, הביאו שחקנים בדראפט – וכלום לא עוזר. מה שמוזר הוא שנראה שדווקא מבחינת חומר שחקנים הבחירות שנעשו בסיבובים הגבוהים, למעט הבכיה לדורות עם אלכס סמית', היו לא רעות בכלל. פרנק גור הוא אחד הראנינג בקס הטובים בליגה, פטריק וויליס הוא מפלצת בליינבקר, ורנון דיוויס הוא בובה של טייט אנד, מייקל קרטברי הוא רסיבר מעולה. ועדיין, למרות שכמעט (שוב, אלכס סמית הוא היוצא מן הכלל) כל החלקים במקום, בטח מבחינת כשרון התקפי, כלום לא עובד.

ההרגשה שלי לגבי הניינרס היא שבכלל לא מדובר בשחקן זה או אחר או אפילו מאמן זה או אחר. כן, אלכס סמית' לא היה צריך לקבל את המושכות בפעם המאה לקבוצה הזאת, האיש לא ראוי להיות ק"ב פותח בליגה יותר חשובה מה-CFL, וגם זה בקושי. כן, סינגלטרי הוקפץ מהר מדי לעמדת המאמן הראשי והוא כנראה, ואני אומר את זה עם הרבה הערכה, פשוט לא מספיק חכם או מוכשר כדי להיות מאמן ראשי בליגה הזאת, גם אם השחקנים מאוד אוהבים אותו. אז מה נשאר?

אם לוקחים בחשבון את כל האנשים שעברו במועדון בשנים האחרונות, כל השחקנים, הק"בים, בחירות הדראפט והמאמנים, הדברים היחידים שלא השתנו הם המאזן השלילי – והבעלים. קצת בדומה לרדסקינס (שכן הגיעו לפלייאוף מדי פעם, אבל רוב הזמן מגרדים את התחתית) נראה שלבעלים של הקבוצה יש סוג של השפעה שלילית מיתית עליה. אין לי דרך אחרת להסביר את זה מאשר שרוח רעה שורה על המועדון הזה וכל עוד הבעלות עליו לא תתחלף, הם יוכלו להביא את כל המאמנים והשחקנים בעולם והתוצאה תישאר זהה. לטובת עולם הפוטבול (וגם אלפי אוהדי הניינרס המסכנים), אני באמת מקווה שזה יקרה מתישהו בקרוב, כי סן פרנסיסקו חלשה פשוט לא טובה לליגה.