ארון קבורה

אין עוד קבוצה שתלויה בשחקן אחד יותר מגרין ביי בארון רוג'רס, וזו הסיבה, לדעת אריאל גרייזס, שהיא לא תהיה בפלייאוף

אריאל גרייזס
14/12/2010

יש הרבה תוכניות טלוויזיה שאני לא אוהב. יש את המובנות מאליהן, כמו כל הריאליטי ודומיו שכבר הרחבתי בעבר על השטנה שאני רוחש להן. אבל יש את הסוג השני, זה שמשחק אותה מתוחכם אבל הוא לא יותר מאשר אופרת סבון במסווה, ואת הסוג הזה אני שונא לא פחות. הדוגמא הכי בולטת לסוג הסדרות האלו היא כמובן "האנטומיה של גריי" המתועבת, אבל התוכנית שאני הכי לא מסוגל לראות היא "עקרות בית נואשות". זה כאילו מצחיק, כאילו מתוחכם, אבל רק כאילו. ואני שונא כאילו. כמובן, השבוע הסדרה הזאת חזרה לעונה מתועבת נוספת ומתי היא חזרה? נכון, בימי ראשון. אז איך כשבשעה תשע בערב אשתי שאלה אותי "אנחנו חייבים לראות פוטבול עכשיו?", התשובה היתה "טוב, את יכולה לראות עקרות בית, אני אשטוף כלים בינתיים"? איך? טוב, חוץ מזה שאני כלבלב שפוט, התשובה היא קלה – פוטבול גרוע, זה איך.

טוב לדעת (מקודם)

הסוד לשיפור חיי המין שלכם – כעת במבצע מיוחד

מוגש מטעם "גברא"
עדיף על גרין ביי-דטרויט. "עקרות בית נואשות"(צילום: yes)

אולי התרגלתי לפוטבול העילאי בשבועות האחרונים של הפטריוטס, אולי זה היה סתם שילוב של משחקים גרועים ופציעות של סוף עונה אבל מה שקיבלנו ביום ראשון האחרון היה לפרקים פשוט מביך. וושינגטון-טמפה ביי היה בלתי ניתן לצפיה (ולא רק בגלל האיכות הנועזת של METV או המטיפים שלהם), ועדיין, הוא היה טוב בהרבה מהמשחק בערוץ המקביל שבו גרין ביי ודטרויט נראו כמו קבוצות מדיוויז'ן 1 של המכללות, וגם פה אני נותן להם הנחה.

וזה לא שמה שלא קיבלנו בשידור ישיר היה יותר טוב - הג'טס ומיאמי התחרו במי יותר גרוע, דנבר הראתה שהיא לא סתם קבוצה גרועה, אלא פשוט איומה, ומקרוליינה, בפאלו, קליבלנד וסינסי כבר מזמן הפסקתי לצפות למשהו. שוב, אולי אני מקדים את המאוחר, אבל קשה לי להשתחרר מהתחושה שההתקפות בליגה נהיו השנה יותר ויותר שבלוניות, חד מימדיות ובפשטות – גרועות. אני חושב שאפשר לספור על אצבעות הידיים את ההתקפות השנה בליגה שבאמת אפשר להגיד שהן מתקתקות -פטריוטס, סיינטס, אטלנטה, איגלס, קולטס (וגם היא חד מימדית להפליא), סן דייגו ולפרקים גם אלו של בולטימור, ג'קסונוויל ויוסטון. זהו, זה הכל. וזה בעידן שבו להתקפה (בעיקר להתקפת המסירה) יש יתרון ברור על ההגנה ויש בליגה כמות די מכובדת של ק"בים צעירים ומוכשרים. לא ברור.

ועם תקווה קלושה לשיפור בהמשך, הנה עוד כמה הערות על משחקי השבוע.

אולי תסבירו לנו מה זה היה בדיוק(צילום: GettyImages, Larry French)

- הפציעה של ארון רוג'רס הדגישה לנו, למקרה שזה לא היה ברור, עד כמה ההתקפה של הפאקרס, ובעצם כל הקבוצה, תלויה בו. למעשה, למעט מאנינג באינדי, אני לא חושב שיש קבוצה שכל כך תלויה בשחקן אחד. ההתקפה של גרין ביי היא הדוגמא הטובה ביותר למה שדיברתי עליו קודם, על התקפות חד מימדיות, וברגע שרוג'רס יצא מהמשחק לא היה להם מושג איך להריץ את הכדור או לייצר נקודות דרך ההגנה. לאור ההצלחה של הג'איינטס, האיגלס והסיינטס, תרשו לי לקחת הימור לא קשה במיוחד שגרין ביי לא תגיע לפלייאוף, אפילו אם רוג'רס חוזר בריא בשבוע הבא.

- זה היה המשחק השלישי לפחות שאני רואה את דטרויט השנה ופעם שלישית שאני תוהה איך המאזן שלהם כל כך גרוע. מבחינה הגנתית, אחרי הצירוף של סו בדראפט, הקבוצה הזאת לא נופלת ממרבית קבוצות הליגה. מה שחסר להם זה ברור ופשוט – ק"ב טוב. אולי סטאפורד היה יכול להיות כזה, אבל כרגע הוא נראה יותר כמו פצוע כרוני ולכן לדעתי לליונס אין שום ברירה - אם הם רוצים להשתפר, הם צריכים לנסות למצוא אחד כזה בדראפט או בפרי אייג'נסי.

- ובהקשר הזה, רק תחשבו כמה מזל היה לניו אורלינס סיינטס למצוא מישהו כמו דרו בריס בחינם.

- דרך אגב, רק אני שמתי לב שבריס אמנם נותן מספרים יפים אבל גם מוסר למינימום אינטרספשן אחד בכל משחק שבו הוא משתתף? למזלו, יש את איליי מאנינג, אחרת הוא היה מוביל את הליגה באינטרספשנס.

טורק מקברייד שחקן דטרויט ליונס מפיל את ארון רוג'רס שחקן גרין ביי פאקרס. Carlos Osorio, AP
גם כשהוא בריא, היכולות שלו מוגבלות לאור החד-ממדיות של הקבוצה. רוג'רס(צילום: AP, Carlos Osorio)

- באוף סיזן האחרון שיקגו השקיעה הרבה מאוד כסף כדי להביא את ג'וליוס פפרס שיחזק את חוליית הפאס ראש שלה. עד ראשון האחרון, היה נדמה שזה עובד. פפרס לא רק שבריא (משהו שהיה די נדיר בשנותיו בקרוליינה), אלא גם בזכותו הגנת הברס מצליחה להגיע לק"בים היריבים די הרבה. אחרי המשחק האחרון, מול הפטריוטס, אני כבר לא כל כך בטוח שזה המצב. הפטריוטס מחזיקים את אחד מקווי ההתקפה הטובים בליגה, ומולו, נראה פפרס, כמו שאר הפאס ראש של הברס, פשוט חסר אונים. לאור התקלות בהתקפת שיקגו, הם ייצטרכו להשען בפלייאוף על משחק ההגנה שלהם ובראשו – הלחץ על הק"ב. כרגע, אני לא בטוח שזה יספיק מול קבוצות באמת טובות.

- אם מדברים על הגנות, הרי זאת של בולטימור נחשבת עדיין כאחת הטובות בליגה ויש לה את ההילה של אותן קבוצות הגנה גדולות שהקבוצה הזאת העמידה. כמו שהמשחק הלילה הראה וכמו שמבט מהיר בסטטיסטיקה יבהיר – בכלל לא בטוח שזה המצב. כן, לבולטימור יש עדיין הגנה שהיא טופ 10-15 בליגה אבל היא רחוקה מלהיות כזאת שמחסלת את הקבוצה היריבה, כמו שקרה בעבר, והרייבנס ייצטרכו להשען עליה הרבה פחות ברגע שיגיע הפלייאוף. מצד שני, זאת היתה עדיין ההגנה שניצחה את המשחק מול יוסטון, אז לך תדע.

- כל ההייפ בפילי בשבועות האחרונים היה סביב מייקל ויק, ובצדק. אבל מסביב לכל ההמולה הזאת, השחקן השני הכי חשוב בקבוצה היה דווקא הרץ האחורי שלהם – לשון מקוי. מקוי פתח את השנה כמחליף של בריאן ווסטברוק הנצחי ואף אחד לא ציפה ממנו ליותר מדי, כי בשיטה של אנדי ריד, תפקיד הראנינג בק יחסית שולי ומתמצה ב-10-15 נשיאות למשחק ועוד כמה תפיסות מהבקפילד. אבל עם התקדמות העונה, מקוי תפס נפח גדל והולך בהתקפת הנשרים, גם כרץ וגם כתופס והניצחון האחרון על דאלאס היה הרבה בזכותו (וגם דשון ג'קסון חולה הנפש, אז זה כבר עניין אחר). הבעיה היא, שלאנדי ריד יש נטיה להתעלם מהראנינג בקס שלו ברגעי האמת וכשיש לו את מייקל ויק שגם יכול לרוץ, הפיתוי עשוי להיות גדול אף יותר. כרגע, פילי נראית כמו הקבוצה הבשלה ביותר מ-NFC להגיע רחוק אבל בשביל שזה יקרה, ריד חייב לדבוק באותה שיטת משחק.

- זוכרים שאמרנו לכם שקרסון פאלמר גמור בתחילת השנה?

- וזה שפולמאלו הוא ה-MVP, כבר אמרנו?

גורם לאנדי ריד להשתמש בו בצורה טובה יותר מאשר בווסטברוק. מקוי(צילום: GettyImages, Jim McIsaac)

- אין ליגה שבה המושג "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" כל כך נכון כמו ה-NFL. שניה אחת מאט שאוב הוא הגיבור שמחזיר את הקבוצה שלו מפיגור 21 בדרייב האחרון של המשחק, שניה אחרי זה הוא מוסר לאינטרספשן שמוחזר להארכה בט"ד. תראו את רנדי מוס, לפני כמה שבועות אנשים אמרו שניו אינגלנד השתגעו כשהם נתנו אותו בשביל בחירת דראפט שלישית והיום אין קבוצה בליגה שהיתה רוצה אותו אצלה.

- אבל כמובן שיש גם את הצד השני – תראו את דיון בראנץ', שחקן שכבר פחות או יותר סיים את הקריירה שלו אצל כל הפרשנים, שלא הצליח להשלים עונה בלי פציעה – והנה הוא עכשיו בניו אינגלנד, פורח כאילו זה 2004 שוב. כמובן, כאוהד ניו אינגלנד, אי אפשר שלא לתהות איפה הקבוצה הזאת היתה אם ביליצ'ק לא היה מתעקש ב-2005 ונותן לבראנץ' את החוזה שהוא רצה. האם אי אפשר לחשוב שעוד אליפות אחת לפחות היתה נשארת בפוקסבורו יחד איתו, לאור החיבור המדהים שלו עם בריידי?

- ונקודה אחרונה לגבי ניו אינגלנד. אם לפני חודש כולם אמרו שזאת עונה מוזרה כי אין אף קבוצה שנראית פייבוריטית, הרי שבנקודה הזאת של השנה נדמה שניו אינגלנד נמצאת בערך שלוש דרגות מעל כל השאר. זה לא רק הקלות שבה היא מנצחת משחקים וגם לא היכולת הפנומנלית של בריידי, אלא גם מול מי היא עושה את זה – ברצף אחד היא ניצחה את בולטימור, פיטסבורג, אינדי, הג'טס ושיקגו (וגם את דטרויט באמצע) – כולן קבוצות עם מאזן חיובי שרובן, אם לא כולן, גם יהיו בפלייאוף השנה.

הרבה מאוד אנשים, כולל אותי, תהו איך יכול להיות שהקבוצה הזאת, שנראתה כל כך מסכנה ולא בסנכרון בתחילת השנה (כל כך מסכנה, שכבר כתבתי פוסט שלם שמסביר שהם גמרו את הסוס) הופכת להיות כל כך טובה תוך מספר מועט של משחקים. יש יגידו שהטרייד על רנדי מוס עשה את ההבדל, יש כאלו שחושבים שההגעה של דיון בראנץ' היא שהביאה את השינוי, אבל אני פה כדי להגיד לכם מה באמת הסיבה – לורנס מארוני. מרגע שהוא הגיע, האליפויות נעלמו, מרגע שהוא עזב – לא מרגישים שעברו 6 שנים מאז 2004. ואם אתם צריכים עוד הוכחה, רק תסתכלו על הקבוצה שאליה הוא הגיע.

- כן, אני יודע, הרצף נגמר. אף מילה.

שווה עוד טבעת? בראנץ'(צילום: GettyImages, Dilip Wishwanat)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully