מעטים השחקנים שמרשימים אותי ב-NFL יותר מ'חיפושית הברק' מסן דייגו דארן ספרולס. בכל פעם שספרולס על המגרש, נראה כאילו הוא מפר את חוקי הפיזיקה (גוף גדול שפוגע בגוף קטן וכל זה). ספרולס משחק ברמה גבוהה מאוד גם בשביל רץ ממוצע מימדים, אך הוא עושה זאת ממעמקי 168 הסנטימטרים ו-86 הקילוגרמים שלו (הגיע לליגה במשקל נמוך יותר, סביבות ה-80 ק"ג). ביום ראשון, מול קנזס סיטי, הוא סייע להחזיר את הצ'ארג'רס לתמונת הפלייאוף עם 53 יארד בריצה ו-51 בתפיסה, ואולי רק בשל העובדה שהוא לא משחק בקבוצה יותר מתוקשרת, הוא לא מקבל את תשומת הלב המופנית לדני וודהד, למשל.
יליד 1983, דארן לי ספרולס כיכב בחטיבת הביניים, שם הגודל שלו עוד לא היה עניין, ובליגת התיכונים במסגרת התיכון 'צפון אולייטה' שבקנזס. ההישגים התיכוניים שלו הם 79 טאצ'דאונים, 5,230 יארדים בריצה ובחירות עיתונאיות חוזרות לתואר שחקן השנה. בכיתה י"א הוא צבר 2,031 יארד על הקרקע בתשעה משחקים (שווה ל-225.5 יארדים בממוצע למשחק!) ובכיתה י"ב 'ירד' לממוצע של 207 יארד למשחק, כשבשנה זו שיחק 12 משחקים. התיכון שלו היה כמעט לא מנוצח בכל שנותיו בו, ואתו הם זכו באליפות המדינה שלוש פעמים.
אחרי התיכון, ספרולס שיחק עבור אוניברסיטת קנזס סטייט במשך ארבע עונות, וקבע בה לא פחות מ-23 שיאים, אם כי בהתחשב בשיטת השיאים האמריקאית אפשר להניח שחלקם לא ממש משמעותיים. הוא פתח כל משחק בשתי עונותיו האחרונות, מראה בכך עמידות פיזית ומנטאלית מרשימה והביא לקבוצה את האליפות הראשונה שלה אי פעם בביג 12, כשהוא צובר 1,986 יארד על הקרקע ומככב גם במשחק הגמר בניצחון 7:35 על אוקלהומה, עם 235 יארד על הקרקע וטאצ'דאון באוויר של 60 יארד בעונתו השלישית.
למרות התפוקה יוצאת הדופן שלו, ספרולס נבחר רק בסיבוב הרביעי על ידי סן דייגו, מכיוון שבדרך כלל ב-NFL מסתכלים על ממדיו של שחקן לפני שהם מסתכלים על הישגיו. אחרי עונת רוקי קשה הגיעה פציעת שבר בקרסול רגע לפני תחילת 2006, במשחק קדם עונה. אך ספרולס הראה שוב את יכולותיו המנטאליות והפיזיות והצליח לחזור ולפרוץ לתודעה בעונת 2007 במשחק מול אינדיאנפוליס, בו החזיר שתי בעיטות, פתיחה והחזרה, לטאצ'דאונים בניצחון המפתיע של הצ'ארג'רס על אינדי, 21:23 בבית.
מאותו משחק, ספרולס הפך לחלק פעיל בסגל. אחד מציוני הקריירה הבולטים שלו הגיע בפלייאוף של עונת 2008, שוב מול אינדי, כשפתח בהרכב במקום הכוכב הפצוע לדניאן טומלינסון ועזר לקבוצתו לנצח שוב, עם 105 יארד בריצה, 45 יארד בתפיסה ולא פחות מ-178 יארדים בהחזרה ושני טאצ'דאונים חשובים, אחד מהם בהארכה, לניצחון. בסיום אותה עונה ספרולס קיבל את תג הפרנצ'ייז של הקבוצה, אשרור סופי לכך שאוהבים ומעריכים אותו בסן דייגו. מהעונה שעברה החוזה שלו עומד על כ-7 מיליון דולר לעונה לאחר שבתחילת הקריירה שלו הוא עמד על כשביעית.
מקרה ספרולס צריך לגרום ל-NFL להתבגר מתפיסת המימדים שכל-כך שולטת בה. דוגמה נוספת מגיעה אלינו דווקא מאתר הליגה. כבר כמה חודשים שאתר ה-NFL מריץ פרויקט דירוג של שחקנים מתולדות הליגה ועד ימינו. לפי פרויקט זה, השחקן הטוב בכל הזמנים הוא רסיבר העבר ג'רי רייס, שגובהו אומנם מספק (1.88 מטר) אבל מהירות ריצת ה 40 יארד שלו (ריצת ה-40 יארד היא המדד הכי קריטי לעמדות רסיבר, קורנר ורץ) נחשבה לאיטית יחסית , 4.52 שניות. יש עוד המון דוגמאות לכך שפוטבול זה לא אתלטיקה ושמהירות וגודל זה מצוין, אבל בפוטבול דרושים כישורים נוספים וייחודיים לעמדות השונות.
המועמדות שלי לסופרבול (או: סוג של דירוג כוח)
1. ניו אינגלנד פטריוטס
למה? ההיסטוריה של העשור האחרון, המאמן שנראה כלא אנושי, הסגל ההתקפי שהוביל את האימפריה והליגה שנראית קטנה עליהם בשבועות האחרונים.
2. פיטסבורג סטילרס. ההיסטוריה לטובתם, טרוי פולמאלו לטובתם, בן רות'לסברגר עדיין לטובתם ויש להם את ג'יימס הריסון שלא יעזור כלום, משליט טרור על המגרש. הם גם לא יודעים להפסיד ומאוד יודעים לנצח.
3. סן דייגו צ'ארג'רס. דווקא לא בגלל ההיסטוריה, אלא יותר בזכות התחושה שהשנה הם לא רק יחוגו מעל הפרח, אלא יגיעו לשתות את הצוף. בנוסף, למרות ההפסד לאוקלנד הם 1:5 בששת השבועות האחרונים ונראים באמת טוב.
4. בולטימור רייבנס וג'קסונוויל ג'אגוארס. שתי הקבוצות האלה הן היחידות לדעתי שיכולות להפתיע מה-AFC, כשלג'אגוארס יש יותר סיכוי. משהו לא עובד בשביל פלאקו העונה, או שהוא לא מקבל את הצ'אנס ללכת ולנצח את המשחקים עד שזה מאוחר וקשה מדי. ג'קסונוויל פשוט משחקת מצוין, באוויר ועל הקרקע, וההגנה שלה עושה מספיק בשביל לשמור להתקפה, בראשות מוריס ג'ונס דרו, את האפשרות להכריע.
5. אטלנטה פלקונס מובילה את המרוץ ב-NFC, אבל לדעתי שתי קבוצות נמצאות לפניה. פילדלפיה איגלס, בראשותו של מייקל ויק, יכולה להיות וואן מן שואו כל הדרך אל הבנק, גם אם ברור שדשון ג'קסון ולשון מקוי הם חלק בלתי נפרד מההתקפה. זו ללא ספק קבוצה שתלך לאן שהסקרמבלים של ויק יוליכו אותה.
6. ניו יורק ג'איינטס. למה? כי הם עשו זאת בעבר. זוכרים את 2007?
7. אטלנטה פאלקונס. הם במאזן הכי טוב בליגה (יחד עם הפטריוטס), מנצחים הרבה ומנצחים מרשים, יש להם את מאטי אייס, יש להם איזה מייקל טרנר אחד שעושה שמות בליגה ומתאים להתקפה שלהם כמו כפפה, וגם במקרה שלהם, ההגנה שלהם מאפשרת להתקפה לשלוט במשחק.
8. ניו אורלינס סיינטס. למה? כי אף פעם אל תספיד לב אלוף ויש להם סיכוי ריאלי לגמרי להיכנס לפלייאוף. הם גם התחברו חזרה ובריס שוב נראה דומה לעצמו.
