במחזור האחרון קיבלנו שני משחקים בראשון ובשני בלילה בין אריות הליגה. המפגשים בין ניו אינגלנד לג'טס ובולטימור ופיטסבורג טמנו בחובם, מעבר למאבק השוטף, גם פיקנטריה עם היסטוריה לא קטנה. הפטריוטס הציגו פוטבול חד צדדי ויעיל, והמשחק בין הסטילרס לרייבנס היה יותר שילוב של משחקי הפלייסטיישן "קול-אוף-דיוטי" ו"מאדן 2011" פוטבול, אבל פיצוצים. הערך המוסף של שני המשחקים הללו הוא התקדמותן של ניו אינגלנד ופיטסבורג לעבר יתרון הביתיות בפלייאוף. במספר ראיונות לפני המשחק הזכירו שחקני ומאמני הקבוצות שוב ושוב שהם רוצים לנצח, לקחת יתרון ביתיות ובנוסף ליהנות משבוע חופש בפלייאוף. האם יתרון ביתיות בפלייאוף הוא כל כך קריטי, ועד כמה חשוב באמת אותו שבוע חופש שמקבלות ארבע המובילות הבכירות של הבתים? יצאנו לבדוק.
במבט על הנתונים מהעשור האחרון, הקבוצה הביתית מנצחת ב-67% מהמקרים. יתרה מכך, בעשר השנים האחרונות, שש קבוצות שנהנו משבוע חופש הלכו עד הסוף והניפו את גביע לומברדי בתחילת פברואר. אלה נתונים לא מעודדים לאוהדי הרייבנס והג'טס, אבל מצד שני, הסטטיסטיקה לא מספידה את הקבוצות ללא יתרון הביתיות או שבוע החופש. שש קבוצות הגיעו לסופרבול אף על פי שלא נחו בין העונה הרגילה לתחילת הפלייאוף. ארבע מהן (בולטימור, פיטסבורג, קולטס וג'איינטס) גם כן הניפו את הלומברדי. חשוב לציין שהג'איינטס של 2007 ופיטסבורג 2005 זכו בלי שום משחק פלייאוף ביתי. אז הנתונים הנ"ל לא מספידים את רקס ריאן וג'ון הארבו, אבל כן מקנים יתרון לפטריוטס ולסטילרס.
כעת נתמקד בקבוצות מסוימות כדי לראות אם נוכל ללמוד משהו לגבי העתיד שלהן בפלייאוף הקרוב. במידה שהקבוצה של בן רות'לסברגר לא תפסיד עד סוף העונה, הסטילרס יארחו לפחות משחק אחד בהיינץ פילד. אם חשבנו שהאיצטדיון על נהר אוהיו, עם מזג האויר האכזרי של ינואר ו-65 אלף מגבות צהובות, גורם לקבוצות לשקשק, המספרים אומרים אחרת. ביג בן שיחק חמישה משחקי פלייאוף בהיינץ פילד וניצח בשלושה מהם, כולל אחד מול בולטימור. עוד איצטדיון עם מזג אויר אכזרי הוא ג'ילט סטדיום של הפטריוטס (בתחילת המשחק בשני נרשם מינוס 3 מעלות על הדשא), וכאן טום בריידי נהנה שליטה מוחלטת, שנהרסה בשנה שעברה עם הפסד הראשון בתשעת משחקי פלייאוף ביתיים לרייבנס.
לפי ההיסטוריה, לג'ו לפלאקו עדיף להיפגש עם ניו אינגלנד, אבל הקבוצה שלו ממש לא מתרגשת ממשחקי חוץ. כשפלאקו על כסא הנהג, הרייבנס ניצחו שלושה מתוך חמישה משחקי חוץ. גם לק"ב הצעיר של הג'טס מארק סאנצ'ז יש כבר רקורד חיובי במשחקי חוץ בפלייאוף. בשנה שעברה, הג'טס ניצחו בסינסינטי וסן דייגו, רק כדי להפסיד לקולטס למרות מחצית ראשונה פנטסטית. שני הק"ב הצעירים הללו השיגו מאזן חיובי בפלייאוף בעיקר בזכות משחק הריצה. שון גרין סחף את הג'טס בשנה שעברה כולל ט"ד 53 יארד מול הצ'ארג'רס והריצה של ריי רייס ל-83 יארד בפוקסבורו בשנה שעברה עדיין מעירה את ביל בליצ'יק בלילות.
הרייבנס ובעיקר הג'טס חייבים לתת לרצים שלהם את המפתחות במשחקים מסוג אלה. ריי רייס לא יכול לסיים משחק עם 32 יארד והקבוצה לא יכולה להשיג רק פעמיים דאון ראשון בניסיונות ריצה, עם כל הכבוד להגנת הברזל של פיטסבורג. הארבו החליט ללכת עם פלאקו לדאון רביעי כדי להבטיח ניצחון ולא ההארכה, אבל פלאקו נכשל (אגב, בשנה שעברה החלטה דומה של בליצ'יק גרמה לסערה יותר גדולה מויקיליקס). כנ"ל אצל הג'טס, שם המצב טיפה יותר טוב אבל עדיין, הקבוצה מסתמכת יותר על רגעי קסם נדירים של סאנצ'ז-הולמס. באמת יפה לראות את סאנצ'ז מתפתח כק"ב ממשחק למשחק, איך הוא רוקד בין שחקני ההגנה כדי לשחרר מסירה, אבל האם זה יותר יעיל מאשר חפירות של גרין-טומלינסון? רק קנזס-סיטי נהנית מקליבר כזה של שני רצים אחוריים שיכולים להתיש את ההגנה, אז למה לא להשתמש בהם יותר?
ארבעה מחזורים נשארו עד סוף העונה וכל משחק יכול להשפיע על גורל הפלייאוף, לא רק ממשית אלא גם מנטאלית. עם כל הכבוד למספרים של יתרון הביתיות וטום בריידי בפוקסבורו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בפברואר עם תמונה שונה. אף על פי שבזמן האחרון יותר ויותר אנשים בספורט האמריקאי מסתכלים על הספורט כמדע, עם סטטיסטיקה לא הולכים למכולת. התמונה של רקס ריאן, עם האפודה השחורה (שחור זה מרזה), פוצח בריקודים עם דריל ריוויס וניק פולק בדאלאס, בזמן שבליצ'יק מזמין את בריידי, ג'יזל ובנג'י הקטן לצפייה חגיגית של ה-3:45 ב-ESPN קלאסיק מאוד אפשרית.
אל תפספס
שלושה דברים קצרים לסיום
הפאול של פאט סימס מהבנגאלס, הוריד את הפאול של אלכס בראון מהקאובויס מול הרדסקינס מראש רשימת העבירה הטיפשית ביותר של השנה. הסיינטס הסתדרו למהלך בדאון רביעי, אבל לכולם היה ברור שדרו בריס לא באמת יוציא את ההתקפה למהלך, אפילו הצופים בבית לא זזו מהספה כמו שסימס זז וקירב את סופו של עידן קרסון פאלמר בסינסי.
האם אפשר להתחיל לדבר על "אפקט שייע פייגנבוים"? 1:5 למאמנים הזמניים, וללא רוי ויליאמס הם היו במאזן מושלם. השאלה עכשיו האם "אפקט שייע" יעבוד גם בדנבר, שבכל זאת, פוגשת את אריזונה בשבוע הבא. רק שלא תחשבו שאתם הולכים לראות את קייל אורטון חוגג ניצחון עם דמעות כמו חזי שירזי על גדרות שכונת התקווה.
מה כל שחקני הליונס התחילו לפצוח בריקודים? הם לא יודעים שהם גרים בדטרויט?
אל תפספס
