מלכודת הדבש של הפועל ת"א: סיכום המחזור בליגת העל

הקלילות שבה הפועל תל אביב מנפקת חמישיות היא אולי ההוכחה הברורה הגדולה ביותר לעליונות שלה על הליגה, אפילו שהיא עדיין לא כבשה את המקום הראשון. עליונות היא לא פעם שקט נפשי של קבוצה שיודעת שהיא טובה מכולן וברגע שהיא תידרש היא תראה שהיא הטובה מכולן, ולהפועל תל אביב יש הרוגע הזה. כמו מתאגרף שזכה מזמן בקרב על התואר וכעת הוא מרשה לעצמו לספוג חבטות תוך כדי תחרות רק כדי למצוא מחדש את הכוחות שישלחו את היריב אל הקרשים. ליגה טובה יותר היתה ודאי מקשה על האדומים להחזיר מלחמה בכזו הצלחה למרות המאמץ שגויס לטובת ליגת האלופות התובענית, אבל כרגע זו לא הבעיה של הפועל תל אביב.

הבעיה של הפועל תל אביב היא שמדובר במלכודת דבש עתידית. ליגת העל, במבנה החדש שלה, ברוח השונה שלה, יכולה לתת לך תחושת עליונות מטעה. בטח כאשר הפרשנים נהנים להכתיר אותך אחרי כל ניצחון. בעונה שעברה מכבי חיפה נפלה קורבן למלכודת הזו. הניצחונות זרמו בקלות, התוצאות ניפחו את האגו וצריך היה רק להתכופף כדי להרים את הכתר הזמני שהציבור חייב לחלק. הפועל תל אביב מכירה את הסיפור הזה מהצד הנכון, אבל העונה הוא עלול להפיל אותה אם לא תבין שלעליונות שלה יהיה משקל שונה בפלייאוף. אסור ללכת שבי אחרי האשליה המפתה הזו.

הערב (שלישי) קמפיין האלופות של הפועל תל אביב יגיע לסיומו והקבוצה תוכל להפנות יותר משאבים לליגה (ולמאבקי האגו בהנהלה). עוד לא היתה קבוצה ישראלית שעלתה לליגת האלופות וזכתה באותה עונה באליפות. פעמיים מכבי חיפה הוכרעה במחזור הסיום בגלל ביטחון עצמי מופרז בחודשים שקדמו לכך, שיכרון כוח ואגו מתעתע. להפועל תל אביב יש עדיין אפשרות לשנות זאת. יש לה את הקבוצה הטובה בליגה ואת הלקחים הנדרשים מההיסטוריה. לכולם ברור שהשושלת הזו תתפרק בתום העונה. השושלת הכי איכותית שהיתה להפועל תל אביב מאז הקבוצה של שנות ה-80. אבל כדי שזו הנוכחית תיזכר באופן שהיא ראויה לו היא חייבת לזכות באליפות שנייה ברציפות, מה ששושלת סיני, אגב, לא הצליחה לעשות. הערך ההיסטורי לזיכרון הכולל של הקבוצה הזו יהיה הרבה יותר גדול וחשוב אפילו מניצחון בליון.

ביום ראשון בערב התייצב שוער בית"ר ירושלים, אריאל הרוש, לראיון מתואם באולפן ערוץ הספורט. הרוש דיבר על השיפור המקצועי בקבוצה, תיאר את תחושות השחקנים נוכח העימות ביציע ובעיקר לימד כמה שחקן ברמתו זקוק לשיפור מאסיבי בעבודה מול המיקרופונים. להרוש היתה הזדמנות לבצע מהלך חשוב מעין כמוהו: לנקוט עמדה עקרונית במאבק נגד היתרבות השירים הגזעניים בטדי. למזלו או לצערו, הוא לא נשאל על כך כמתבקש, אבל במקרים כאלה לא צריך לחכות להזמנה מהמרואיין.

הרוש, יחד עם יתר חבריו לקבוצה, משחקים בעת האחרונה בצורה שמעוררת תקווה שבקרוב הדיון בענייני בית"ר ירושלים יוסט לשיטות ומערכים ופחות בתי דין ומוות לערבים. אבל אסור להם להסתפק בכך. שחקני בית"ר חייבים לנקוט עמדה ברורה בנושא השירים הגזעניים ביציעי טדי. לא מדובר בויכוח פוליטי ואפילו לא בעימות ישן כמו האם יש להביא שחקן ערבי לבית"ר. מדובר בעניין מוסרי בסיסי שגם שחקן כדורגל צריך לקחת בו צד ולומר – יש קוים שלא חוצים. ברגע שהמועדון הלך לקרב היסטורי בנושא הזה, ואפילו שניתן להטיל דופי בטוהר כוונותיו של היו"ר (אדם שמשלשל לכיסיו סכומים כאלה במועדון שלא יודע מאיפה יממן את הארוחה הבאה הוא אדם שחושב קודם כל ויותר מדי על עצמו), גם השחקנים צריכים להתייצב למערכה.

בית"ר, לא פחות, נלחמת בחודשים האחרונים על דמותה העתידית. אפילו האוהדים השקטים שהיו מוכנים לבלוע הכל בשם ההנאה מכדורגל בטדי מאסו בתפנית שחלה בשנים האחרונות ביציעים, במסגרתה לבית"ר לא נשארו כמעט שירי עידוד שלא מזכירים את סלים טועמה. גם שחקנים שדמותה של בית"ר יקרה להם חייבים לומר היכן ליבם נמצא. ברוכיאן, בן שושן, הרוש, עזריאל, עידן טל צריכים לזכור ולהזכיר שבית"ר זה ימין, זו לאומיות, לאומנות, פנאטיות, אבל עד גבול מסוים שנקרא כבוד האדם. זו לא מערכה נגד הקהל אלא בעדו. איציק קורנפיין השחקן לא בחר בדרך הזו כאשר עמד בשער, ליורשיו על הדשא יש ברירה אחרת ובעיקר במה מחייבת להתייצב למאבק שכבר אי אפשר להתחמק ממנו.

שפרשנים עדיין ממהרים להתלהב כל פעם מחדש מניצחונות של מכבי תל אביב על נמושות הליגה ונוטים לשכוח מחדש מה שווה סדרת תוצאות אלו כאשר מגיע הדרבי.

המשחק בין מכבי חיפה להפועל עכו עדיין לא לימד משהו חדש על הכוח האמיתי של הקבוצה של אלישע לוי, אבל בעיקר הדגים עד כמה הדרישה שלנו לחבר בין משחק הכדורגל לסולידריות חברתית היא לא תמיד מציאותית כאן. במיוחד הפעם, ציפינו לאווירה אחרת, אבל שוב קיבלנו קללות מהיציע וקולות בכי מחדר ההלבשה על הנעשה ביציע, עד שאתה מגיע למצב הכי חמור: אתה כבר לא יודע מי צודק ומי לא, ואם יש בכלל צד צודק. השחקנים משחקים באפטיות במשחק שאתה מצפה שהם יעניקו את כל מה שיש להם כדי לספק מרגוע זמני לאוהדיהם בעיר החבוטה, והכי חמור – בתום המשחק הם נגררים לעימות מיותר והצהרות לוחמנית, אותן היה אפשר לשמור לפעם אחרת. גם לגרעין המכוער ביציע אין את היכולת לשים בצד את האגו ואת הטענות הישנות ולו רק לערב אחד. רק בשביל למנוע את זה צריך היה לדחות את המחזור, למרות שבגן ילדים שכזה אף מסר חברתי ואנושי לא היה חודר כנראה את האינטרסים האגואיסטיים.

בינינו, אף אחד לא באמת האמין שדרור קשטן יוכל להפוך את בני יהודה לקבוצה שיכולה להיאבק על האליפות. קיווינו שכן, חלמנו שאולי בכל זאת, אבל לא באמת. אם כבר, אחרי עידן גיא לוזון, הרף ההגיוני של קשטן היה צריך להיות אחר: להפוך את בני יהודה לקבוצה שיודעת לבעוט בתחת לקבוצות הגדולות. קבוצה שתייצר לאוהדים שלה יותר משחקים שהם לא יוכלו לשכוח. בני יהודה תמיד היתה כזו. תמיד היתה לה את החוצפה, התעוזה, את המבט הזה של דויד נגד גוליית. לכל אחד מאיתנו היא השאירה זיכרון ממשחק שבו היא הוכיחה זאת מול קבוצות מנופחות מחשיבות עצמית. תארים פחות זרמו בדמה. בשנים האחרונות, אחרי גסיסה לא קצרה ולא קלה, בני יהודה התייצבה מחדש, השתפרה, התקדמה. חזי מגן ומשה דמאיו העניקו למועדון עם עבר גדול עתיד יציב שבכלל לא היה מובטח עבורו, אבל משום מה בשנים האחרונות בני יהודה המיושבת איבדה קצת את החוצפה וסיגלה לעצמה קצת יותר מדי פחד כאשר היא פגשה קבוצות שנראו טוב יותר ממנה על הנייר.

דרור קשטן אמור להיות האיש שיסיר את הפחד הלא מוסבר הזה ולהפוך אותו לזמני. קשטן בנה את שמו דרך הובלת אנדרדוג להישגים ורק אחר כך הגיעו התפקידים הנחשקים והמעמד הבכיר. בבני יהודה, למרות שזה רחוק מלהיות סופי, זה עדיין לא קורה. בשני משחקי הבית שלה מול מכבי חיפה ומכבי תל אביב, הקבוצה כשלה. דברים שראינו מבני יהודה במעמדים דומים בעונה שעברה חזרו על עצמן בצורה מדאיגה גם במשחק מול מכבי תל אביב: הרבה מוטיבציה, מעט השראה וחוסר יכולת לקחת גם כשהיריבה דוחפת אותך לעשות זאת. התלות שלא נפתרת בפדרו גלבאן רק בולטת יותר כך, גם הטבלה לא ממש עוזרת, אבל אם יש משהו שההיסטוריה של קשטן אוהבת לייעץ זה שאסור לשפוט את מלאכתו בסיבוב המוקדם. הוא הרוויח את זה ביושר. מול הפועל תל אביב תהיה לקשטן הזדמנות נוספת להתחיל בתהליך שיחזיר לבני יהודה את הנשק שקנה לה כל כך הרבה אוהדים סמויים, ועל הדרך לקנות לעצמו אוהדים בקרב מתנגדיו הרבים ביציע הכתום. ואז, מי יודע, עם ביטחון אחר ותודעה חדשה, אולי אפשר יהיה לחלום יותר ברצינות ופחות פחד על איזה תואר מפתיע.