פוטבול: סיכום העונה במכללות

בקולג'ים יש בדרך כלל שני סוגי עונות – בסוג הראשון, יש מועמדות להגיע לגמר המכללות והן קורעות את הליגה עד לגמר הצפוי בינהן. שנה שעברה, למשל, היתה אחת מהן. הסוג השני הוא זה שבו כל מועמדת מפסידה באיזשהו שלב ובסוף אנחנו מקבלים ערימה גדולה של קבוצות עם הפסד אחד או שניים שצריך לבחור מהן את המועמדת למשחק הגמר – מה שגורם כמובן לויכוחים הידועים והבלתי פוסקים על שיטת הפלייאוף. לפני שלוש שנים ראינו עונה כזאת, כש-LSU הגיעה למשחק הגמר למרות שני הפסדים בעונה הסדירה.

העונה הנוכחית, בצורה מוזרה, לא היתה לא זה ולא זה. מצד אחד, כן קיבלנו שתי קבוצות שישחקו במשחק הגמר שאין לאף אחת מהן הפסד והן מוסכמות על כולם (טוב, חוץ מכמה חבר'ה ב-TCU). מצד שני, קשה לי להאמין שבתחילת השנה מישהו חשב שאחת משתי הקבוצות הללו, שלא לדבר על שתיהן, הן אלו שיופיעו למשחק הגמר. מצד אחד, כמו כל שנה מאז 2005, תהיה נציגת SEC בגמר. מצד שני, אובורן?? ועוד בלי הפסד??

אז כן, בהחלט אפשר לומר שזאת היתה עונה של הפתעות. אלבמה איכזבה בענק כשהפסידה לא פחות משלושה משחקים, אחרי שהיתה הבחירה הכמעט ודאית להופיע במשחק הגמר. אוהיו סטייט סיימה אמנם רק עם הפסד אחד אבל היא לא היתה היחידה בביג 10, כשוויסקונסין מסיימת לפניה (ותייצג את החטיבה ברוז בול) ואפילו מישיגן סטייט מפתיעה את כולם ומסיימת אף היא עם הפסד בודד. בביג 12 קיבלנו אכזבה רבתי מטקסס – פינליסטית שנה שעברה, להזכירכם – שתסיים את העונה עם מאזן שלילי וארבעה הפסדי בית – אבל גם את החזרה לגדולה של נברסקה, שנכשלה בסופו של דבר מלהשיג את אליפות הליגה בעונתה האחרונה בה (שנה הבאה היא בביג 10) כשהפסידה לאוקלוהומה בגמר החטיבה.

ב-ACC קיבלנו בסופו של דבר את האלופה שכולם ציפו מלכתחילה, בדמותה של וירג'יניה טק, אבל זה הלך הרבה יותר קשה מהצפוי אחרי הפסדים מוקדמים לבויזי סטייט ובמיוחד לג'יימס מדיסון מדיוויז'ן 2. בביג איסט לקחה בסופו של דבר קונטיקט את האליפות ותשחק בפעם הראשונה בתולדותיה במשחק BCS, אבל המאוכזבות הגדולות של השנה הן בויזי סטייט ו-TCU, שגם השנה יישארו מחוץ לגמר הגדול – מה שעשוי להשתנות החל מעוד שנתיים, כש-TCU תעבור לשחק בביג איסט.

אחרונים חביבים, הפאק 10, שנתנו לנו את המרענן הרשמי של השנה, בדמותה של אורגון, הקבוצה ששמה הכי הרבה נקודות על הלוח העונה ולא ממש נתקלה בקשיים למעט משחק אחד מול קאל. שווה להזכיר גם את סטנפורד של ג'ים הארבו – מאמן השנה שלי, בלי ספק – ושל אנדרו לאק שצפוי להיות השחקן הראשון שיילקח בדראפט ה-NFL הקרוב, שהפסידה רק משחק אחד העונה (לאורגון, כמובן) ותשחק כנראה באורנג' בול.

אבל מעל הכל, זאת היתה העונה שבה סופית המכללות עברו לשיטת המשחק של הק"ב האתלטי, זה שאחראי פחות או יותר לכל הפעולות ההתקפיות של הקבוצה שלו. תראו את הפאוור האוס של המכללות היום – אוהיו סטייט עם טרל פריור, מישיגן עם דנארד רובינסון, נברסקה עם טיילור מרטינז, אובורן עם קאם ניוטון – וזה רק על קצה המזלג. תוסיפו לזה את הפריצה המחודשת של מייקל ויק השנה ואת הבחירה בסיבוב הראשון של טיבו, שחקן שנעדר תכונות של ק"ב קלאסי (תתרגלו לביטוי הזה, תוך שנים מועטות ק"ב שאשכרה מוסר יכונה ק"ב "קלאסי") ותקבלו את הטרנד החם ביותר של עולם הפוטבול שהולך לשטוף גם את עולם המקצוענים בשנים הקרובות.

הסיבות למגמה הזאת הן מרובות – בעולם הקולג'ים ההגנות הרבה פחות מהירות, מה שמאפשר לשחקנים אתלטיים לעשות פחות או יותר כרצונם. הכסף הגדול גם הוא מהווה גורם, כשמכללות רוצות להצליח כאן ועכשיו ולמצות מה שאפשר מהשחקנים שיש להם – מה שגורם לפחות השקעה ביכולות המסירה של הק"ב ויותר לתכנון מהלכים שיאפשרו לו למצות את האתלטיות שלו. ומכיוון שהיצע הק"בים המוסרים יילך ויפחת, גם במקצוענים נתחיל לראות יותר ויותר מזה – וכבר בקרוב.

אי אפשר לסיים את הסיכום בלי הימור קטן על זהות הזוכה באליפות. בשנים האחרונות, הדומיננטיות של ה-SEC היתה בלתי ניתנת לערעור, כשארבע האלופות האחרונות הגיעו מהחטיבה הזאת, שהיתה בבירור הטובה במדינה. השנה, ההרגשה היא שיש ירידה מסוימת באיכות של החטיבה הזאת, אם זאת הירידה מגדולה של פלורידה (בה, מסתבר, טים טיבו היה יותר מסתם בורג), הכשלון של אלבמה מלשחזר את הצלחת אשתקד או הדעיכה של ג'ורג'יה וטנסי, כך שאובורן, במידה רבה, מסמלת יותר סוג של ברירת מחדל מאשר איזושהי קבוצה לדורות.

אורגון, לעומת זאת, היתה בלתי ניתנת לעצירה כל השנה, וגם אם לא נתקלה ביריבות חוץ-חטיבתיות קשות במיוחד, הרי שההרגשה שלי היא שההגנה של אובורן לא מספיק טובה כדי לעצור אותה, ואנחנו הולכים סוף סוף לקראת שבירת ההגמוניה של ה-SEC. אורגון – ודי בקלות.