אחד באנקר: סיכום המחזור בליגת העל

מי שחזה בניצחון של מכבי תל אביב על מכבי נתניה, שם לב ששני השחקנים הדומיננטיים במגרש היו גל אלברמן וגיז'רמו ישראלביץ'. הקישור האחורי של מכבי תל אביב, שנעלם לחלוטין בעכו ומול קרית שמונה, שיתק את מכבי נתניה. יש לכך סיבה, וקוראים לה ג'יבריל סידיבה.

במסגרת משחקי הרוטציה, בחר אבי נמני לספסל את סידיבה בשבוע שעבר ולא כלל אותו אפילו בין שלושת המחליפים. על המגרש נראתה אסופת שחקנים שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה ולא מתחברת, במיוחד משום שהקישור האחורי לא הורגש. אלברמן נעלם מכיוון שלא היה מי שיירד לאזור קו ה-16 מטר, יחלץ כדורים ויניע אותם לכיוונו במרכז המגרש. ההתרוצצות של ישראלביץ' הפכה לחסרת תוחלת והאריס מדוניאנין פשוט היה האריס מדוניאנין. בנתניה, עם הבוסני על הספסל וסידיבה בהרכב, זה כבר נראה אחרת.

אסור לזלזל בניצחון של מכבי תל אביב בקופסה. מכבי נתניה היא קבוצה צעירה ומדוללת תקציב, אבל במגרש הזה, גם מול קבוצות פחות טובות מנתניה של היום, לא הבקיעה מכבי תל אביב שלוש שנים ולא ניצחה מאז תחילת 2004. מעבר לכך שהשחקנים של נמני שברו מחסום פסיכולוגי חשוב, הם עשו את זה בשבוע שבו איבדה הפועל תל אביב נקודות, בזכות קישור מאוזן ופעלתני שלא מפסיק לעבוד ולחלץ כדורים. נמני יכול להמשיך בניסויי הרוטציה, אבל כל עוד סידיבה, השחקן הכי חשוב שלו, כשיר ולא מוצהב, בו מומלץ לו פשוט לא לגעת.

בשבוע שעבר, בסך הכל יממה לאחר שנכתב כאן על הגאווה הבלתי מתפשרת של הפועל תל אביב, השחילה האלופה שלישייה לרשת בנפיקה וקיבעה את קמפיין ליגת האלופות הנוכחי כאחד הטובים של קבוצות ישראליות במפעל. ואז בא המשחק מול מ.ס. אשדוד וריסק את כל רשת הביטחון שנראתה פרושה באופן מתמיד על האלופה (ושגם כותב שורות אלה נלכד בה).

מבלי לפגוע באשדודים, שהיו ראויים לניצחון (אין מה לעשות, במשחק חוץ מול הדאבליסטית אתה יורד לבונקר וכמעט כל האמצעים כשרים. באלה שלא כשרים ניגע בהמשך), יש משהו מדכא במשוואה שלפיה אתה מנצח באירופה ומתפרק לאחר מכן בליגה. מדכא, כי הפועל תל אביב עצמה הרגילה אותנו בעונה שעברה לכך שדין המבורג כדין בני יהודה.

ההפסד כשלעצמו יכול להתקבל בהבנה. הבעיה של אלי גוטמן היא שמקורו העיקרי גם מנטאלי אבל בעיקר פיזי. הוא אמר לאחר המשחק שהוא מאוכזב מעצמו על שלא הביא את השחקנים לרמת ריכוז נאותה, אבל גם הוא יודע שלא הכנה לקויה היא שגרמה להפסד, אלא הנפילה של השחקנים שלו מהרגליים. הפועל תל אביב עוברת עונה מרובת פציעות וכל משחק שעובר גובה משחקניה עוד קצת חמצן.

הצרה הגדולה של גוטמן היא שכמות האוויר של שחקניו כבר דלילה לחלוטין. איתי שכטר, למשל, לא החלים לחלוטין ומי יודע מתי יהיה כשיר במאת האחוזים, טועמה בחוץ לתקופה ארוכה, דה סילבה נכנס ויוצא מההרכב וגם קנדה הראה סימנים של כאבים. ינואר מגיע, הסכסוכים בהנהלה מאיימים על הסיכוי לרכש משמעותי בינואר, ובלעדיו זה כבר יהיה הרבה יותר קשה. מבחינת יכולת, הפועל תל אביב עולה על כל קבוצה אחרת בליגת העל. מבחינה פיזית, הבאר כבר כמעט יבשה, ועדיין לא סגרנו את הסיבוב הראשון.

שכל כך הרבה אנשים שאפילו העברית שלהם קלוקלת, הפכו את שלומי ארבייטמן לבדיחה היסטרית, בלי להתחשב בכך שעד לפני חודשיים הוא כלל לא ידע מילה אחת באנגלית

דבר אחד מדהים לפעמים במאיר איינשטיין: הוא מתעקש לייצר מציאות משלו גם אם התמונות מראות אחרת. לכל מי שצפה במשחק ביום ראשון היה ברור שעדן בטיט ממ.ס. אשדוד גרר את עצמו בכוונה לכיוון המגרש על מנת לשרוף כמה שניות מהשעון, אף על פי ששכב שרוע ליד קו החוץ. למישהו יש ספק שלו הייתה אשדוד בפיגור בטיט היה מפנה את עצמו בכיוון השני? מי שזכתה, אגב, לנזיפה קשה של איינשטיין הייתה דווקא הפועל תל אביב.

הבעיה היא לא בטיט או מ.ס. אשדוד, אלא המנהג הנפסד שצמח כאן בשנים האחרונות - הציפייה שהיריב יוציא כדור החוצה בכל מחיר. צריך לזכור שהמחווה הג'נטלמנית הזו הומצאה בסוף שנות ה-80, כשתרבות הנפילות על הדשא החלה לתפוס תאוצה. הספק במקרה ההוא ניתן לשחקן ששוכב, הקהל הגיב בדרך כלל במחיאות כפיים כי אהב את הספורטיביות. הכל השתנה כשקבוצות החלו להשתמש בכך כאסטרטגיה לבזבוז זמן.

גרועה יותר מהפעולה המבזה של בטיט (שהוחלף כאליבי לאחר הטיפול) הייתה סדרת ההתחזויות של שחקני עירוני קרית שמונה בשבוע שעבר מול מכבי תל אביב. הם הדגימו הלכה למעשה את השיטה: שחקן אחד נשכב על הדשא, היריב צריך להוציא החוצה, גם אם זה קורה באמצע התקפה מסוכנת. אם היריב לא הוציא, הוא זה שיוצא חרא וכדי להראות את זה, בואו ניזום תגרה. אנחנו היינו בסדר, הם אלה שלא מצייתים לחוקי המשחק ההוגן.

לא ברור כיצד יכולים ההתאחדות ואיגוד השופטים להתערב. אחרי הכל, כמובן שיש מקרים רבים שאכן מצריכים הוצאת כדור לחוץ, אולם היום כבר ברור שמה שהחל כמנהג של נימוס, פרח רענן במדבר של מפגני ג'נטלמניות, הפך לנשק שקבוצות משתמשות בו בנחיתות מפוארת. פייר פליי? הכי רחוק מזה.

הפועל באר שבע - עירוני קרית שמונה

בערך בשלב הזה של עונת 2002/3 התחילה מכבי תל אביב להפעיל מבערים, לסגור את ההפרש ממכבי חיפה ולזכות באליפות שנראתה בלתי אפשרית. את הסיפור - הספסול של נמני על ידי ניר קלינגר והקאמבק המדהים שלו שהוביל לזכייה בתואר - כולנו לעסנו כבר הרבה פעמים.

שמונה שנים אחרי, ניר קלינגר לא יעבור את אותן דרמות קיצוניות בהפועל באר שבע, הוא גם לא מחפש אליפות. המטרה של קלינגר היום דומה למטרה שלו אז - הוא רוצה להחזיר לקבוצה שלו את ההכרה הראויה לה, במקרה של באר שבע את מעמד ספינת הדגל של הדרום. עכשיו היא צריכה להוכיח שבהתאם לגודל הקהל שלה, היא אכן הקבוצה הרביעית או החמישית בישראל. למרות התקציב הגדול, נכון להיום היא עדיין לא עשתה זאת. הפועל באר שבע נספרה בשנים האחרונות כסתם עוד קבוצה בנוף הכדורגל הישראלי.

בצד המקצועי יש לקלינגר הרבה עבודה, אבל נראה שהקבוצה שלו מתחילה להתחשל מהבחינה המנטאלית. סביר להניח שבשנה שעברה, ובעצם עד לפני חודש, יתרון 1:3 היה הופך ל-3:3 ונקודה מאכזבת בסיום. הניצחון בעכו סוגר שרשרת של שלושה ניצחונות בארבעה משחקים, כשהרביעי יכול היה להפוך לניצחון אלמלא ספיגה מהפועל חיפה בשניות הסיום.

עד עכשיו אלה היו אשקלון, הפועל רמת גן ועכו. במחזור הקרוב יארחו שחקניו של קלינגר בפריים טיים את קרית שמונה, לאחר מכן ייצאו לנתניה ויחכו בבית למכבי תל אביב. שלושת המשחקים הללו ישמשו למתן דיאגנוזה מתקדמת יותר לשאלה האם בנגב צמח, סופסוף, חוט שדרה.