את המשחק בין ניו אינגלנד לדטרויט ראיתי בהקלטה, כי נאלצתי ללכת לאירוע של הקבוצה מעבודה שלא יכולתי להתחמק ממנו. אני מוכרח לומר שלראות פוטבול במהירות מואצת, כשאתה מוותר על כל הפסקי זמן למיניהם וההפסקות לפני ואחרי כל בעיטת פתיחה (ובמשחק הזה היו הרבה, ברוך השם) זאת חוויה טיפה שונה. בכל מקרה, מה שחשוב זה שהפטריוטס ניצחו ויש להם עכשיו עשרה ימים להתכונן לג'טס, במשחק הכי חשוב של העונה לשתי הקבוצות. כמה אבחנות קצרות מהמשחק אתמול:
- קשה שלא להרגיש שהמשחק אתמול היה בטעם של פעם. הוא היה כזה משתי סיבות החדות של בליצ'יק והחדות של בריידי.
- אצל בליצ'יק ראית משהו שפעם הוא היה אמן בו ובשנים האחרונות קצת דעך אצלו היכולת לעשות התאמות במהלך המשחק. ברבע הראשון, בריידי חטף מכל הכיוונים מההגנה של הליונס ולא הצליח להוציא מסירה אחת בלי שיופעל עליו לחץ. במידה רבה, הרבע הזה הזכיר את הסופרבול של 2007, אז הג'איינטס הצליחו להגיע לבריידי ולתסכל אותו פעם אחרי פעם. בניגוד לאותו סופרבול, אז בליצ'יק דבק בתוכנית המשחק ולא שינה אותה, הפעם הוא פשוט התאים את ההתקפה שלו ללחץ של הליונס, ועבר לראוטים קצרים וריצות דרך האמצע שפשוט ניטרלו את הפאס-ראש של הליונס. על תחילת הרבע השלישי, ההגנה של דטרויט כבר ויתרה על הניסיון להגיע לבריידי.
- אצל בריידי, האמת היא שאין לי מילים לתאר את ההרגשה אתמול. כמו לחזור במכונת זמן ל-2004. זה לא היה בריידי "המושלם" של 2007, זה היה בריידי החד של האליפויות. כל מסירה בדיוק למקום הנכון, בזמן הנכון, מסתכל לצד אחד ומוסר לצד שני, ניהול משחק למופת ואפילו לא מסירה אחת (למעט זאת שקו ההגנה הסיט מהמקום) שהיתה אפילו קרובה להיחטף. הבריידי של השבועיים האחרונים, מאז הניצחון על הסטילרס, זה לא הבריידי של השנה וחצי האחרונות. הוא קיבל בחזרה משהו שהפציעה לקחה ממנו את הסוואגר.
- ועוד משהו אחד שהזכיר את פעם היכולת המנטאלית. נכון שזו דטרויט בסך הכל, אבל כשהפטריוטס היו בפיגור 14:3 לקראת סוף הרבע השני, נראה היה שההגנה לא מצליחה לעשות כלום נגד שון היל ושההתקפה לא מוצאת את הקצב שלה. אני בכלל לא בטוח שהקבוצה של תחילת השנה, ובטח לא זאת של שנה שעברה, היתה מצליחה לחזור מכזה פיגור. לזאת של השנה זה לא הזיז בכלל.
עוד בוואלה!
- זאב אברהמי כתב משהו יפה אתמול, לדעתי הוא אמר שההגנה של הפטריוטס מזכירה לו את זאת של ניו אורלינס משנה שעברה, כזאת שחוטפת הרבה יארדים וגם נקודות, אבל אופורטוניסטית להפליא. אחרי המשחק אתמול אין לי אלא להסכים איתו. ביתרון 10:17, דטרויט התחילה דרייב שנראה מצוין כשדווין מקורטי (עוד שניה ניגע גם בו) חטף כדור לא קל בכלל היישר מהידיים של קלווין ג'ונסון. אחרי שהפטריוטס עלו ליתרון, הוא עשה את זה עוד פעם ובעצם סגר את המשחק. הקבוצה הזאת אכן תיתן הרבה נקודות זאת לא ההגנה של שנות האליפות, הקשיחות עוד לא שם (ההגנה של 2003-4 בחיים לא היתה נותנת לדטרויט להשיג את הדאון הראשון ממש על סף האנדזון פעמיים), אבל מה שכן היא תגרום לכל קבוצה לשלם במזומן על הטעויות שלה. האם זה יספיק? ימים יגידו.
- הבטחתי להגיד מילה על מקורטי אז הנה. כבר שנים שבליצ'יק עושה ניסויים בקו האחורי שלו. בעצם, מאז העזיבה של טיי לואו נדמה שמתנהל שם משחק כסאות מוזיקלים תמידי, ואולי השנה סוף סוף מתחילה להסתמן יציבות. מריוות'ר הוא אולי לא הסייפטי הכי חכם בעולם והוא בטח לא רודני האריסון, אבל הוא מספק קשיחות לסקנדרי, במיוחד בעצירת הריצה. צ'אנג משחק כבר שנה שניה בקבוצה ויחד עם סנדרס, שחטף כדור ענק למאנינג ובעצם ניצח את המשחק ביום ראשון, מתקבל קו אחורי סולידי מאוד. הדבר היחיד שהיה חסר זה אותו דמוי-טיי לואו, שיהווה איום על ק"בים ויוכל לעצור את הרסיברים מס' 1 של הקבוצה היריבה. מקורטי הוא רק רוקי, אז מוקדם לדעת לאן הוא יתפתח, אבל מצד שני הוא רק רוקי ותראו איזה דברים הוא עושה. עם עוד קצת ניסיון, לפטריוטס יהיה קו אחורי אמיתי שיצליח סוף סוף להשכיח את הטראומה ששמה דלתא אוניל.
- כמובן, לאוהדי הליונס יש עכשיו טראומה לא פחות גדולה, קוראים לה אלפונזו סמית'.
- הביאו את הג'טס!
עוד בוואלה!
