תן לילד לשחק: סיכום המחזור בליגת העל

לאמריקאים יש מילת סלנג שנקראת swagger. זהו מונח שמתאר את הפוזה שבה מציגה את עצמה דמות מסוימת לעולם מנקודת המבט של הסובבים אותה, פאסון, שחצנות שמלווה בקבלות. לקובי בריאנט, לאנדרה אגאסי ולכריסטיאנו רונאלדו יש סוואגר, על המגרש ומחוצה לו, וזה ממש לא משנה אם אתם אוהבים אותם או לא. גם לקבוצות יש סוואגר - מנצ'סטר יונייטד, ניו יורק יאנקיז, לוס אנג'לס לייקרס או (עכשיו שוב, אחרי הפוגה קלה) מכבי תל אביב בכדורסל. כולן מייצרות ארומה של בלתי מנוצחות. הרבה יריבות כבר נפלו רק בגלל הניחוח החזק הזה.

את הסוואגר של הפועל תל אביב גילינו לפני שבועיים בחיפה. עד כמה שזה נשמע מוזר, עד לניצחון המרשים הזה הפועל תל אביב לא הצטיירה כפייבוריטית, כטים-טו-ביט של כל הליגה, באף פרק זמן בשלוש השנים האחרונות. גם כשניצחה, השאלה הראשונה שעלתה הייתה מה עשתה מכבי חיפה. מהרגע שבו הרשית גילי ורמוט בנון-שלאנט כשדוידוביץ' משקיף מאחור, השתנו סדרי עולם.

סכנין חלשה, אבל אף קבוצה בארץ, כולל מכבי חיפה, לא הייתה מתאוששת ממכה כפולה של החמצת פנדל וכניסה לפיגור בתוך שלוש דקות, כשעל השעון נותר רבע אחד בלבד לשחק. המקסימום שניתן היה לצפות לו היה שער שוויון. כל קבוצה אחרת מלבד הפועל תל אביב הייתה מרוצה מנקודה בסכנין בשבת. האדומים הבקיעו שלושה ב-12 דקות, במשחק שאליו לא ממש נכנסו מהפתיחה.

יש להפועל תל אביב לא מעט בעיות. העומס שנוצר מההשתתפות בליגת האלופות כבר גובה מחיר לא פשוט, כוכבים גדולים כמו איתי שכטר ודגלאס דה סילבה מוצאים את עצמם בחוץ עם פציעות ומרכז ההגנה נשען על ביוואן פרנסמן. אבל כרגע, הקבוצה של אלי גוטמן נשענת על הסוואגר שנבנה שם בהדרגה. האם זה יספיק עד סיום העונה, כשמצבת הפצועים רק הולכת וגדלה? לא בטוח, אבל כמו שהיריבות לצמרת נראות, המשימה לקחת אליפות בעונת השתתפות בליגת האלופות, זו שאף קבוצה ישראלית עדיין לא עמדה בה, נראית אפשרית מתמיד.

כשג'ון גרגורי הגיע לפה בשנה שעברה, החיבור בינו לבין מכבי אחי נצרת נראה הזוי, בלשון המעטה. מה שהיה עוד פחות הגיוני הוא תהליך ההיטמעות המהיר של גרגורי, ולאו דווקא מבחינה שלילית. השליטה שלו בשמות השחקנים הייתה מרשימה, כשדיבר על מהRאן אבו Rיא ויניב Lוזון, לרגע חשבנו שמדובר בשחקני קבוצת המילואים של אסטון וילה. הוא נראה כמו מאמן רציני שבאמת בא לעבוד.

השידוך הבא של גרגורי, מ.ס. אשדוד, נראה הגיוני מאוד. אשדוד לא תרוץ לאליפות בשנים הקרובות, אבל היעד שלה לא השתנה - היא רוצה להראות נוכחות ולעשות רעש, במיוחד עכשיו, כשיש לה לא אחות אחת אלא שתי יריבות מגזרת הדרום בליגת העל. מלבד החשיבות המקצועית הברורה, גרגורי אמור היה להיות גם נכס תדמיתי שלפחות יזיז את אשדוד סמוך למרכז העניינים.

הקונספציה הזו קורסת בגדול. לא רק שאשדוד דעכה לחלוטין על המגרש, לא שומעים ולא רואים אותה גם מחוצה לו. העיר השישית בגודלה בישראל נראית היום עוד פחות רלוונטית מלהקת סקסטה. ההפסד להפועל פתח תקווה היה יכול להיות סנסציוני יותר לו אשדוד לא הייתה מתבוססת בתוך אזור הנוחות הרגיל שלה - אי שם בין שמיים לארץ, בלי סכנת ירידה, ללא איום ממשי על הצמרת. הכל על השולחן. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא לאן נעלם גרגורי.

שאבי נמני מבקש מהקהל של מכבי תל אביב לחכות עם קריאות הבוז עד סוף המשחק. לא זכור שהוא אמר את זה באותו מקום, אחרי אותה תוצאה ונגד אותה קבוצה לפני שנתיים.

הדקות המועטות שבהן הייתה בית"ר ירושלים בפיגור 2:0 מול הפועל רמת גן, חשפו את מה שכולנו ידענו קודם לכן: הבעיות של אורי מלמיליאן לא נפתרו אחרי ה-0:0 המרשים (אם יש היגיון באוקסימורון הזה) מול הפועל תל אביב. לשמחתו, מלמיליאן קיבל מחדש את חן עזריאל, שיחד עם הרהורי העזיבה כבש צמד שמנע רעידת אדמה כבדה בבירה והציל לו את המשרה. עם הפסד להפועל רמת גן, לא הייתה לו ברירה אלא לשים את המפתחות על השולחן.

למלמיליאן היה לא מעט מזל עם עזריאל, משום שזה עלה מהספסל רק בדקה ה-36 בעקבות הפציעה של סטיבן כהן. רק להזכיר, החלוץ כבר כבש בקריית אליעזר העונה, כשהעניק לבית"ר נקודה בדקה ה-90, ב-3:3 עם מכבי חיפה. גם אז הוא נכנס כמחליף, גם אז במקום סטיבן כהן. מה הפלא שהוא מרגיש מקופח?

צריך רק לקוות שבשבת הרמז הפך מספיק עבה גם עבור המאמן. אולי מלמיליאן חושב שעזריאל יהיה טוב יותר בתור ג'וקר שעולה מהספסל, אבל שחקן שמבקיע שערים בכמות נאה יחסית לזמן שהוא משחק ומוליך את רשימת כובשי השערים (4) של קבוצה מאותגרת התקפית, ראוי לצ'אנס אמיתי בהרכב. במצב שבו נמצאת בית"ר, היא צריכה להשתמש בכלים הכי טובים שיש לה, ונכון להיום עזריאל הוא אחד הכלים האלה. עזריאל הפך בשנתיים האחרונות לאחד מסמלי הסיסמה שקוראת להפקיד את בית"ר ברגלי שחקני הבית. קלישאות, מה לעשות, מוכחות לפעמים כנכונות.

מכבי נתניה - מכבי תל אביב

בתחילת העונה, אחרי שבית"ר ירושלים הפסידה שני משחקים, אמר לי חבר שאין דבר מדכדך יותר מלפגוש בשיא המשבר את מכבי פתח תקווה. מבחינת מכבי תל אביב, יכול להיות אפילו גרוע יותר: הגעה לקופסה, למשל. רק נזכיר שהפעם האחרונה שהיא ניצחה בנתניה הייתה בינואר 2004, אז כבש עבורה אלי ביטון. הפעם האחרונה שהבקיעה שם וחילצה נקודה הייתה ב-1:1 במחזור השלישי של עונת 2006/7. כאילו שלאבי נמני חסרות צרות, הוא צריך להתאושש דווקא בעמק הבכא שלו.

אבל נושא נמני כבר נלעס לעייפה, וצריך לזכור מי עומד מהצד השני. כוכבו של ראובן עטר דרך בשנים האחרונות כאחד המאמנים הצעירים המבטיחים בליגה, ועד לאחרונה הוא המשיך לנפק את הקבלות המוכרות במכבי נתניה. אלא שמאז ה-0:4 המרשים באשקלון, נתניה ספגה שתי שלישיות, מעכו ומקרית שמונה, וחילצה 0:0 מדכא בקופסה. נתניה שוב עשתה פניית פרסה לכיוון הבינוניות של הפלייאוף האמצעי.

עטר עצמו מעולם לא אמר את זה, אולם לכולם ברור שהוא מעוניין מאוד שהתחנה הבאה שלו תהיה מכבי חיפה. זה יכול לקרות כבר בסיום העונה, מכיוון שהמניות של אלישע לוי הולכות ומתרסקות. כדי לשמר את החלום, אסור לו להגיע למצב שבו מכבי נתניה נשכחת מהתודעה, עטר צריך להמשיך ולהתמודד חזק על הפלייאוף העליון. ההיסטוריה מצביעה על כך שמכבי תל אביב באה לו בזמן, אבל גם הוא יודע שסטטיסטיקה נועדה להישבר מתישהו.