פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        קלישאה של כישלון: על פתיחת העונה הכושלת של הניקס

        ניו יורק חשבה שהשילוב בין סטודמאייר לד'אנטוני יחזיר את הימים הגדולים, אך פתיחת העונה מלמדת שהניקס נשארו אכזבה

        שמינית עונה כבר מאחורינו, וכמה מהתבניות המוכרות כבר חוזרות. הצמרת מקבלת צורה הגיונית, הקליפרס במקום האחרון ופורטלנד מצליחה להישאר עם הראש מעל המים למרות הפציעות (הייתי מקדיש להם כתבה אם היה מה לכתוב פרט לסמיילי עצוב). וכן, כמו בכל שנה גם הפעם הבית האטלנטי פתטי. מאז המעבר לשלושה בתים בקונפרנס ב-2004/05, רק בעונה הראשונה הייתה באטלנטי יותר מקבוצה אחת עם מאזן חיובי, בכל חמש השנים האחרונות הם הסתפקו באחת. השנה לא עושה רושם שזה עתיד להשתנות, כאשר הקבוצה במקום השני כרגע היא ניו ג'רזי עם מאזן שלילי של 7:4.

        הסיפור של הבית האטלנטי מרתק במיוחד כי הוא כולל את אחד האיזורים החשובים והמוכרים בארה"ב (ואת טורונטו, שהייתה צריכה להיכנס איפשהו). הציר של בוסטון, ניו יורק, ניו ג'רזי ופילדלפיה הוא המוקד המרכזי של מזרח ארה"ב וכולל כמה מהשווקים החזקים ביותר, כמה מהקהלים הטובים ביותר ושלושה ממועדוני הפאר של הכדורסל האמריקאי. איך יכול להיות שפרט לבוסטון אין שם קבוצת כדורסל ראויה כבר כמעט עשור?

        כמובן, האכזבה הגדולה ביותר קשורה לעיר הגדולה והמפורסמת ביותר. בזמן שלניו ג'רזי ולפילדלפיה היו נציגויות בגמר ה-NBA בתחילת העשור הקודם, חובבי הכדורסל בניו יורק יצטרכו לחזור למילניום שעבר כדי להיזכר בקבוצה תחרותית. שלטון האימים של ג'יימס דולן הרגיל אותנו לסיטואציה מנוגדת לכל הגיון, שיש לה חלק בירידת ערכו של ה-NBA אצל האמריקאים ביחס לבייסבול ולפוטבול. במילים אחרות - דיוויד סטרן זקוק מאוד לקבוצה טובה בניו יורק, ואפילו הוא לא מסוגל לעשות כלום בנידון.

        כל זה היה אמור להשתנות הקיץ, עד שלברון בחר טו טייק היז טאלנטס וכו'. אבל גם בלי קינג ג'יימס משהו היה אמור להשתפר בניקס אחרי הקיץ האחרון. הם השיגו סופרסטאר בדמות אמארה סטודומאייר, הוסיפו פוינט גארד לגיטימי בדמות ריימונד פלטון והביאו את אחד הצעירים המוכשרים בליגה בדמות אנתוני רנדולף. כל אלה הצטרפו לדנילו גלינארי המבטיח, ווילסון צ'נדלר היעיל ועוד כמה צעירים מעניינים. יחד עם מייק ד'אנטוני, שנחשב לאחד ממאמני ההתקפה הטובים בליגה, הייתה תחושה שזה יכול להספיק לקבוצה מלהיבה ודי איכותית שתתמקם באיזורי הפלייאוף במזרח ותהפוך ליעד המועדף לכל שחקן פנוי בקיץ הבא.

        בפועל, הניקס פתחו את העונה עם חמישה ניצחונות ושמונה הפסדים, ומדורגים כרגע במקום ה-9 בזכות התאוששות שהגיעה אחרי ניצחונות על סקרמנטו וגולדן סטייט, אבל נראים בדיוק כמו שנראו בעונות הקודמות והמבאסות. או כמו שהגדיר זאת ד'אנטוני אחרי הניצחון על הווריורס: "יש לנו חבר'ה חדשים, אבל זה עדיין נשאר אותו הדבר". כמו בכל קבוצה של ד'אנטוני, התוצאות גבוהות ובימים שהזריקות נכנסות הם מסוגלים לנצח כמעט כל יריבה, כולל שיקגו בחוץ. אבל ברוב הימים הם בעיקר מסוגלים להפסיד לכל קבוצה, כולל הפסדי בית לפילדלפיה ויוסטון המאכזבות, ולהיות בצד הלא נכון של משחק ה-31,31 הגדול של קווין לאב.

        כדי להבין למה שום דבר בניקס לא זז, כדאי לבחון לעומק כמה קלישאות ידועות.

        קלישאה מס' 1: מייק ד'אנטוני הוא מאמן התקפה גדול

        שיטת הראן אנד גאן של ד'אנטוני ייצרה את אחת מקבוצות ההתקפה הטובות והמלהיבות בהיסטוריה. המספרים של פיניקס היו חסרי תקדים, הסגנון סחף אחריו מעריצים וקבוצות שניסו לחקות ולמרות שזה לא נגמר בטבעת מדובר באחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של השנים האחרונות. רבים ייחסו את ההצלחה לסטיב נאש וטענו שד'אנטוני במקרה היה שם, אבל חשוב לזכור שלפני שפגש בהוא עם השפם, נאש היה רק עוד פוינט גארד טוב, השיטה של ד'אנטוני הפכה אותו ל-MVP.

        המעבר של ד'אנטוני לניו יורק אפשר לנו לבחון את סוגיית מייק או סטיב באופן מוצלח יותר. הקנדי ניצח בקלות. בזמן שהוא הוביל את פיניקס לגמר המערב כנגד כל הסיכויים עם מאמן שעשה מה שדאנטוני עושה רק בלי החלקים המעצבנים, המאמן לא מצליח לשחזר את קבוצת ההתקפה הגדולה מפיניקס בתפוח הגדול.

        בזכות הקצב המהיר, הניקס מדורגים במקום השביעי בכמות נקודות למשחק עם 104.1 למשחק, אבל זה נתון מטעה. הם במקום החמישי מהסוף באחוזים מהשדה ומהשלוש ועם יחס אסיסטים-איבודים רע. במדד של ג'ון הולינג'ר מ-ESPN, שבודק יעילות התקפית בלי קשר לקצב, הניקס מדורגים במקום ה-18 בליגה (פיניקס הגדולה דורגה אצלו ראשונה כל עונה בקלות). דווקא ההגנה מדורגת במקום ה-12, בעיקר בזכות הכפלת כמות החסימות מהעונה שעברה.

        התקפה ממוצעת של הניקס כוללת, במקרה הטוב, מסירה אחת. פרט לפלטון (7.3 אסיסטים), המוסר השני הכי טוב בניקס הוא הסנטר רוני טוריאף עם 2.6 אסיסטים. את קבלת ההחלטות הנפלאה של נאש מחליפה הגישה שכל מי שיש לו רבע מבט פנוי זורק. כל מי שראה משחק של הניקס השנה כבר הבין שלזרוק מהר לסל זאת לא שיטה התקפית, וגם שלא בטוח שלד'אנטוני יש הרבה יותר מזה להציע.

        קלישאה מס' 2: אמארה סטודמאייר הוא פרנצ'ייז פלייר

        הצלע השלישית במשוואה של פיניקס מוכיחה, בינתיים, שגם לה קשה בלי הפנומן הקנדי. פיניקס כבר הגיעה לגמר המערב עם נאש וד'אנטוני ובלי אמארה ועשתה את זה גם עם נאש ואמארה ובלי ד'אנטוני, בשני המקרים היא נראתה מצוין והדיחה יריבות עם סגל עדיף. עכשיו אנחנו מקבלים את השילוב של ד'אנטוני ואמארה בלי נאש וכרגע זה לא נראה טוב.

        כפי שרבים הזהירו, אמארה הוא לא כלי התקפי יעיל בלי פוינט גארד תותח שמפטם אותו. הוא אמנם קולע 21.6 נקודות, אבל עושה זאת ב-47.5 אחוזים בינוניים לשחקן פנים, שמהווים ירידה של יותר מ-8 אחוזים מהשדה מהעונה שעברה. אמארה מוסיף לכך גם 3.8 איבודים כדי להדגיש כמה קשה לו לייצר נקודות בעצמו. דיוויד לי היה הרבה יותר יעיל בשנה שעברה, כרגע ההעדפה של אמארה עליו רק מחלישה את הניקס.

        קלישאה מס' 3: אנתוני רנדולף הוא הדבר הגדול הבא

        די, מספיק. הילד כבר בעונה השלישית שלו ב-NBA ואם הוא מסוגל לחשוב כמו שחקן כדורסל היינו אמורים לראות את זה כבר. אני לא חושב שיש כרגע ב-NBA שחקן שמסוגל לעשות יותר טעויות בפחות זמן. כמעט כל דקה שלו על הפרקט הוא מנצל כדי לשכלל את רפרטואר השטויות שלו. הוא מנסה לקחת לטבעת כל כדור שמגיע אליו בלי קשר למצב ומהמר בהגנה בכל הזדמנות.

        יש נסיבות מקלות: הוא היה פצוע חלק גדול מהשנתיים הראשונות שלו וגרוע מכך - העביר אותן בפריק שואו של נלי בגולדן סטייט. עושה רושם שגם ד'אנטוני הוא לא האיש הנכון במקום הנכון עבורו, אולי מה שהאתלט המדהים הזה צריך זה מאמן קשוח שילמד אותו לשחק למען הקבוצה. עד שזה יקרה, הוא לא מהווה פקטור בליגה.

        קלישאה של תקווה

        בצד האופטימי ניתן לציין את הסגל המשלים. גלינארי התאושש מפתיחת עונה רעה ונראה לאחרונה כמו הסקורר המדופלם שציפו ממנו להיות (כולל 47 מ-52 מהעונשין בחמשת האחרונים - מספרי קווין דוראנט), צ'נדלר ביצע קפיצת מדרגה בה הכפיל פי שלושה את כמות הגגות שלו ל-2.4 למשחק, טוני דגלאס עושה קולות של שחקן שישי קלאסי סטייל ברבוסה, הרוקי לנדרי פילדס מתחיל להצדיק את המקום שלו בחמישייה וטוריאף עשוי להתברר כפתרון לא רע לעמדת הסנטר הפותח.

        יחד עם אמארה ופלטון, מדובר בחבורה צעירה ומגוונת שיכולה להשלים סגל מוצלח סביב סופרסטאר אמיתי. הבעיה היא שהסופרסטארים הולכים ונגמרים. טוני פרקר חתם בסן אנטוניו וכריס פול חזר להאמין בניו אורלינס, מה שמשאיר את כרמלו אנתוני כאופציה הריאלית היחידה. מכיוון שהם לא היחידים שנאבקים על שירותיו, כדאי לניקס לנסות להביא את מלו עוד השנה ולשלם את המחיר הנדרש. אם הם לא יעשו את זה קבוצה אחרת כן תעשה, ואז השאלה היחידה שתישאר היא מי מקבלת את בחירות הלוטרי של הניקס בשנים הקרובות.