יוצא מהלחץ

אפשר לייחס בקלות את הניצחון הגדול של מכבי תל אביב אתמול ליריבה הפולנית העלובה. לדבר על 20 איבודי הכדור של פרוקום, על אחוזי הקליעה העלובים, על הקריסה המוחלטת מול כל ניסיון לחץ של היריבה ועל ערב רב של אמריקאים לא מחוברים, שמשקפים נאמנה את מצבו העגום של הכדורסל ביבשת.

מצד שני, צריך לזכור שלפרוקום לא חסר כישרון. כמו מרבית הקבוצות באירופה, אין לה מאמן שמשכיל ליצור מחומר שחקנים סביר תלכיד חכם וקבוצתי. ראינו כל כך הרבה קבוצות כאלו ביד אליהו בשנים האחרונות – חלקן לבשו את הגופיות הצהובות. הניסיון אומר שבעידן השוק הפתוח והסגלים שמתחלפים כמעט במלואם מדי עונה הפך אימון כדורסל באירופה למשימה כמעט בלתי אפשרית. דייויד בלאט עומד במשימה הזאת בכבוד.

בניגוד למרבית עמיתיו, בלאט מזהה את היתרונות והחסרונות של קבוצתו. הוא מבין שלאור מגבלותיה ההתקפיות, אם מכבי תשחק כדורסל קונבנציונלי לא תהיה לה תקומה (כי לא בכל יום היא תיתקל בהגנה נרפית כל כך, שתאפשר לה לקלוע ב-15 מ-32 מחוץ לקשת). אז מכבי לוחצת על כל המגרש, גם אחרי איבוד כדור, ומצליחה לחטוף לא פחות מתשעה כדורים במחצית. יש סיבה לכך שמרבית המאמנים נמנעים מסוג ההגנה הזה – ולא רק מפני שלרובם אין שני חיילי קומנדו כפרקינס ופארגו. בשיטת משחק כזו האימונים מפרכים יותר, המאמן צריך להיות על המשמר בלי הפסקה והשחקנים לא נחים לשניה. הגמול מגיע במשחק, כשהאינטנסיביות של מכבי מהממת את היריבות.

לחץ על כל המגרש פירושו סלים קלים, ואין דרך טובה מכך להגדיל את רמת הביטחון של השחקנים. לצ'אק אידסון, למשל, היו מאז פתיחת העונה יותר סלים קלים ודאנקים מאשר בכל העונה שעברה, ואין פלא שביטחונו השתקם גם בזריקה מחוץ לקשת. הביטחון הזה יסייע למכבי גם כשתפגוש קבוצות מאתגרות יותר, שלא ימסרו לה את הכדור בכל התקפה.
לכן, ההישג הגדול של מכבי תל אביב בסיבוב הראשון אינו המיקום בראשות הבית, אלא החזרת התחושה הטובה ליד אליהו ובעיקר לשחקניה. התחושה שגם אם הקבוצה הזאת תנצח וגם אם תפסיד, היא תשאיר כל טיפת זיעה מיותרת על המגרש. אחרי הרבה שנים, האופטימיות חזרה למועדון הנרגן - בדיוק כפי שקרה לפני עשור, כשבמכבי ת"א נחת עוזר מאמן צעיר, שענה לשם דייויד בלאט.