הטוב
פאו גאסול - כצפוי, האלופה מאל. איי. פתחה את העונה בשעטה, ונראה שניתן לקבוע בבטחה שלמרות החששות מבריאותו של קובי והעובדה שביינום הפך לנון-פקטור רשמי, הלייקרס הם עדיין אותה מכונה משומנת מהשנתיים האחרונות, בהבדל אחד קובי לקח צעד קטן אחורה, והמושכות נמצאות באופן רשמי בידיים של פאו גאסול. בגיל 30 מבסס עצמו הסנטר הספרדי בתור הגבוה ההתקפי הטוב ביותר בליגה, שנות אור לפני כריס בוש ואמארה סטודמאייר הרכים, ו-11 משחקים לתוך העונה הוא אוחז בממוצעים של 23 נקודות, 12 ריבאונדים ו 4.5 אסיסטים למשחק. עם ארסנל מהלכים אינסופי בפוסט, יד מושלמת מחצי מרחק, וראיית משחק נדירה לעמדת הסנטר, פאו גאסול הוא באופן רשמי סופרסטאר מהשורה הראשונה בליגה. ולפי גודל האחריות המוטלת עליו עד כה, נראה שגם פיל וגם קובי מודעים לכך היטב, ומתכננים לתת לפאו לשאת בעיקר העומס של העונה הסדירה. לפחות עד כה, נראה שהוא לא מפחד מזה בכלל.
פול מילסאפ מי שראה את מילסאפ מנצח במו ידיו את מיאמי בסאות' ביץ' עם 11 נקודות ב-30 שניות יודע על מה אני מדבר. מי שלא, שיפסיק לקרוא את הכתבה וירוץ ליוטיוב עכשיו. 46 נקודות קלע מילסאפ בהצגת היחיד הגדולה ביותר של העונה עד כה, כולל 3 שלשות מתוך 3 נסיונות בחצי הדקה האחרונה נתון מדהים במיוחד בהתחשב בעובדה שבכל הקריירה עד לאותו ערב קלע מילסאפ 2 שלשות בלבד, ושלח את פט ריילי לנגב את הדמעות עם חוזה המקסימום של כריס בוש. מי שחשש שמילסאפ לא יוכל למלא את נעליו הגדולות של בוזר נוכח עד מהרה לגלות שהאצבעות של פול כבר מבצבצות החוצה. מילסאפ התרגל מהר מהצפוי לפיק אנד רול המפורסם של יוטה, ויחד עם דרון וויליאמס הוא מוביל את הג'אז למסע ניצחונות חוץ מושלם על כל הבית הדרום מזרחי, עם 22 נקודות למשחק במעל 60% אליהם הוא מצרף 10 כדורים חוזרים, סתם כדי שיהיה עגול.
סן אנטוניו ספרס אולי זו העובדה שהיה להם את לוח המשחקים הקל ביותר בליגה עד כה, אבל הספרס פתחו את העונה עם 9 נצחונות מ-10 משחקים, והעולם שותק. שלושה שבועות לתוך העונה מתייצבת סן אנטוניו במקום הראשון במערב ובליגה כולה, בצוותא עם ניו אורלינס, ומה שיותר מרשים זה שהיא עושה את זה בשקט מופתי, בלי יותר מדי דרמות או הצגות יחיד מדוברות. בעונה שבה דובר לא מעט על חילופי משמרות, האחראים העיקריים להצלחה הם דווקא ותיקי הקו האחורי: מאנו ג'ינובילי הוסט מעמדת השחקן השישי הטוב בעולם אל החמישיה הפותחת, ומגיב עד כה ב-21 נקודות למשחק ונבוט בראש לכל קבוצה שמעזה לעשות קולות של מאבק; טוני פארקר שחתם על חוזה חדש ומפתיע לא נח על זרי הדפנה ומייצר 18 נקודות ו- 8 אסיסטים למשחק (הרבה מעל שיא הקריירה שלו), אבל את עיקר ההשתאות גורף ריצ'רד ג'פרסון, האיש והפגר, שהתקמבק משומקום אל תוך המטריקס של פופוביץ' והפך לסקורר שכולם ציפו שיהיה בעונה שעברה, ומהווה איום משמעותי על הסל עם 2 שלשות ו-18 נקודות משלו. ביום שישי יסעו דאנקן ושות' לבחינת סמסטר ביוטה, ואז נוכל לדעת אם אפשר להתחיל לפחד מהשנה האי זוגית.
אלטון ברנד - סיפור הקאמבק של תחילת העונה שייך ללא ספק לפורוורד המתבגר של פילדלפיה. עם רגל וחצי בקבר, רגע לפני שכוסה סופית בעפר, הצליח אלטון למצוא מכונת זמן ולחזור לשנת 2006. בתוך האנדרלמוסיה השוררת בפילי מצליח ברנד להוות עד כה אי של יציבות, ולהעמיד ממוצעים של 16 נקודות למשחק באחוזים מצויינים, ו-8 ריבאונדים בלתי מבוטלים בעליל. אולם החלק המרשים ביותר הוא שברנד נראה כמי שגילה מחדש את האתלטיות שאבדה לו באותו ניתוח אומלל. לאחר שתי עונות שבהן לא היה מסוגל ברנד לנתר אפילו מעל מוסף השבוע של ידיעות אחרונות, הוא נראה לפתע כשחקן אנרגטי להפליא שידו בכל, לרוב כשהיא חוסמת או חוטפת כדור מאחד משחקני היריבה. עד כה היכולת הזו טרם תורגמה להצלחה הקבוצתית, אבל נראה שלפחות העונה, האשמה תיפול על מישהו אחר.
הרע
כריס בוש אוקיי, נכון, הוא פירק את פיניקס עם 35 נקודות, אבל במשך עשרה משחקי ליגה בוש הסתובב בחוסר מעש ברחבי המגרש, ובאופן כללי נראה מיותר כמו גלגל חמישי בחד אופן, , בזמן שוויד ולברון מנסים להבין איך לשחק אחד עם השני. עד כה טרם הצליח הפורוורד להבין כיצד להשתלב במשחק ההתקפה של ההיט, ותרומתו מסתפקת ב-14.5 נקודות למשחק בפחות מ-50% מהשדה, כשחלק נכבד מהזריקות שהוא לוקח הן תוצאה של מאמצים מלאכותיים להכניס אותו לעניינים בכח. בהגנה, לעומת זאת, טרם נמצאה הוויאגרה שתקשיח את הפורוורד האומלל, שעד עכשיו מנסה להתאושש מהמעשים המגונים שביצע בו פול מילסאפ, וממוצעיו עומדים על 6 ריבאונדים עלובים ובלוק מעורר רחמים למשחק. כעת נשאלת השאלה האם בדיעבד לא היה חכם יותר מצידו של ריילי להביא סנטר קשוח יותר ונוצץ פחות ברבע מחיר, או לחלופין להסתפק ביודוניס האסלם, שלפחות נכון לרגע זה נראה כמו הגבוה הבכיר האמיתי של הקבוצה.
אמארה סטודמאייר ומזה שלא יכול לזה שלא ממש רוצה. קיווינו שהמעבר לניו יורק, יחד עם חוזה המקסימום הנוצץ והאיחוד המרגש עם ד'אנטוני יפתחו קצת את הצ'אקרות של אמארה. אז קיווינו. ב- 11 משחקים עד כה אספו סטודמאייר ושות' 4 ניצחונות בלבד, וגם באלו, איך לומר זאת בעדינות, הוא הועיל לקבוצה בערך כמו חוזה חדש לאריק דמפייר. עם 22 נקודות ב- 46% מהשדה נראה שאמארה לומד סופסוף להעריך את סטיבי מחדש, כשאת הפיק אנד רול המושלם מחליפים מהלכים מסובכים של 1 על 1 שיעילותם מוטלת בספק. וכאילו שזה לא מספיק, לאחר ההפסד האחרון נזף הסנטר בחבריו לקבוצה על חוסר האגרסיביות שהם מפגינים בהגנה, ובכן אמארה הסטטיסטיקה מספרת שהניקס הם הקבוצה שהכי קל לעשות עליה נקודות בצבע, ובפעם האחרונה שבדקתי, האיזור הזה של המגרש נמצא תחת אחריותך. מזל שלפחות אפשר להאשים את טימופיי מוזגוב, ממילא הוא לא יודע אנגלית.
האחים לופז אין אנו מתכוונים לסטיקייה המפורסמת בצומת מסמייה, אלא כמובן לתאומי המגדל ברוק ורובין שהתייצבו לעונה הנוכחית עם הבטחות מפה ועד מילווקי ולפחות בשלב זה מגלים יכולת איומה ונוראית וגורמים צער רב לסבא לופז. ברוק, אחד הסנטרים היציבים והאמינים של השנתיים האחרונות מתקשה להתחבר לסגנון של אייברי ג'ונסון ומפגין רכות בלתי נסבלת שבאה לידי ביטוי ב-42% מביכים מהשדה, ורק 5.6 כדורים חוזרים למשחק. רובין לעומתו, פתח את העונה כאחרון הזגגים ונפלט בהדרגה מהרוטציה של פיניקס, עד שהגיעה הגאולה בדמות פציעה שהשביתה אותו עד לשנה האזרחית הבאה. במקרה של ברוק קשה להאמין ששחקן כל כך פיזי ומוכשר ימשיך לקיים יחסי התעלמות הדדית עם איזור הצבע, והוא צפוי במוקדם או במאוחר לחזור לתפקד כסנטר העתיד של הליגה. לגבי רובין לא הייתי עוצר את הנשימה.
רשארד לואיס לאחר עונה מאכזבת מצליח לואיס לעשות את הבלתי ייאמן ולהוריד את רמת המשחק שלו למקום שגורם לחוזה של ארינאס להראות טוב לעומתו. לואיס, לכל מי ששכח, צפוי להרוויח מעל 65 מיליון ב-3 השנים הקרובות, סכום בלתי נתפס אפילו במונחים של הליגה הבזבזנית בעולם. בתמורה משמש לואיס כחיקוי דהוי של קוונטין ריצ'רדסון ותורם למאמץ הקבוצתי 10 נקודות שלמות למשחק ב-35% שדה, ומעט מאד הגנה, עבודה שחורה, או כל אלמנט אחר שקשור לכדורסל ועשוי להצביע על רגשות אשם על ששדד את מדינת פלורידה. בשלב זה ואן גנדי עוד מנסה לתרץ ומספר לכל העולם שאוטוטו לואיס חוזר ליכולתו הלא מאד גרועה מהעונה שעברה, אבל האמת היא שבשלוש השנים שנותרו לו בחוזה, צפוי לואיס להמשיך לדעוך בהדרגה עד שיסופח לאחר כבוד לצוות האפסנאים של האמוויי סנטר. אם מישהו מחפש הוכחה לכך שצריך לחתוך את תקרת השכר, אז אין ספק שלואיס הוא אחת הטובות שבהן.
אל תפספס
והמכוער
בארון דיוויס - אז אחרי שהתייצב למחנה האימונים עם 30 קילוגרמים עודפים, רב עם המאמן שלו בכלי התקשורת, פתח את העונה ביכולת מביכה, ועסק בעיקר בזריעת בלגן מוחלט בקבוצה שלו, הודיע הבארון מינכהאוזן כי ישבית עצמו עד להודעה חדשה עקב היווצרותה של ציסטה מאחורי הברך. בזמן שהמדור משתתף בצערם של דיוויס והציסטה, קשה שלא לחשוד שהרכז הוותיק שעבר לאל. איי. כדי לקדם את הקריירה ההוליוודית שלו והגיע למחנה טרום העונה כשהוא שוקל כמו היפופוטם בוגר, לא בדיוק עושה את מירב המאמצים כדי לחזור אל המגרשים בהקדם. תקראו לי נאיבי, אבל ניתן היה לצפות מהשחקן עם הרזומה העשיר ביותר והצ'ק המנופח ביותר במועדון שיגלה איזשהי סולידריות כלפי חבריו לקבוצה, המרפדים את קרקעית הליגה. שנאמר כשאתה משתין לבריכה, לפחות אל תעשה את זה מהמקפצה, ובטח שלא על הראש של החברים. לחתוך את תקרת השכר, כבר אמרנו?
